(בעקבות פרשת נח ושיחה עם #ורדיתלוי )
היא בנתה לה תיבה. תיבה חזקה ועמידה, תיבה אטומה. היא בנתה לה תיבה כמקום מפלט, מקום מקלט. לא בגלל ששמעה קול אלוהי, לא בעקבות מלאך או התגלות, היא בנתה לה תיבה כי לא יכולה יותר. הגלים של החיים היו גבוהים לה מדי, המערבולות הרגשיות עוצמתיות מדי, הרעשים חזקים מדי והלבד, לבד מדי. היא בנתה לה תיבה רק בשבילה. לא הכניסה אליה חיה, עוף או רמש. לא הכניסה אף אדם אחר. זו היתה התיבה שלה. רק שלה. כמה טוב שיש לה תיבה. מקום להירגע. מקום לנוח, מקום בו אפשר להפסיק לחייך ולהתאמץ ולשחק אותה, מקום בו אין אף אחד אז לא צריך להיות כמו כולם, מקום בלי הסתרות ובלי תחפושות ובלי רגשות. בלי רגשות. כן, גם זה היה חלק מהתיבה. כשאין כניסה אז אין כניסה. לא לאכזבה ולא לפחד, לא לבדידות ולא לזרוּת. וגם לא לאהבה, ולשמחה, ולרכות ולפתיחות. היא בנתה לה תיבה. תיבה נטולת רגש. התיבה הזו שירתה אותה נאמנה. היא בילתה בה בזמן המבול וגם אחריו. הרבה הרבה אחריו. כמו נח חיה בה ימים רבים בלי לפתוח צוהר. בניגוד לנח, לא ידעה לשלוח שליחים לבדוק הכָּלוּ המים. לא עורב ולא יונה, לא אצבע ולא יד. שמרה על תיבתה אטומה ומוגנה. אבל איכשהו, איפה שהוא, היה כנראה חריץ. ומתוכו השתרבבה לפעמים קרן שמש. ודרכו חדר לפעמים קול צחוק, ובעזרתו הגיע מדי פעם ניחוח של פריחת הדרים. ומשהו בתוכה החל לזוז. שם, בחוץ, קורים כנראה דברים נפלאים. וגם, עם השנים, היא גָדְלה, התיבה נהייתה קצת קטנה וצפופה והאמת שדי חשוכה. ופתאום היה לה ממש לא נוח בתיבה, והיא רצתה החוצה, למקום ממנו מגיעה קרן השמש, למקור של ריח הפריחה ולדבר הזה שגורם לצחוק. אבל איך תצא? ואם תפתח הדלת, מה יכנס? ואם תפתח חלון, מה תפגוש? אז אולי כדאי לוותר ולהישאר. סגורה, נעולה, מובדלת, מרוחקת. מרוחקת מהמבול (עוד יש מבול?) מרוחקת מהסערה (היא לא שככה?) מרוחקת מהשמש, מהפריחה, מהאוויר הצלול, מהזריחה. מאהבה, ממגע, משמחה, מחופש. להישאר? לוותר? לא! נשמע קול ברור ורם מתוכה. לא לוותר! מספיק להישאר. עכשיו הזמן להגדיל את הסדק, לפרוץ את החלון ולפתוח את הדלת. את מי תפגשי? אותך. איך תסתדרי? איתך. לאן תלכי? את כבר תדעי. והיא הקשיבה. היא פתחה צוהר וקרני השמש חיממו אותה באורם. היא הוציאה ראש וקולות האנשים נשמעו באוזניה, היא יצאה החוצה והם חיבקו אותה. כל כך הרבה שנים הם חיכו לה שתצא, שתבוא, שתתקרב. האהבה שלהם המתינה, המגע שלהם ציפה לה. שרק תסכים, שרק תבטח, שרק תדע, זה הכול בשבילה. היא יצאה מהתיבה אל האהבה.