בשיעור יוגה אמרה המורה: "שימו לב לרווח בין הנשימות. תנסו להגדיל את המרווח בין השאיפה לנשיפה".
הרווח בין הנשימות, מי שם לב אליו בכלל. מה חשוב הרווח? חשובה השאיפה- לקחת אויר, להתמלא באנרגיה. חשובה הנשיפה- לרוקן את המיותר, לאפשר מקום לאויר נקי להיכנס. חשוב הרצף, חשובה התנועה. לזוז, להתקדם, להגיע, להשיג. מה שקורה באמצע הוא שולי.
שולי? אין דבר כזה במנגנון המתוחכם שנקרא הגוף שלנו, בו שוכנת המערכת המורכבת שנקראת הנפש שלנו. גם לרווח יש חשיבות.
היום בתרגול שמנו לב לרווח. במקום בו כאילו לא מתקיים כלום.
ימימה קוראת לרווח הזה- תווך.
בין לבין.
ושם בעצם קורה הכל, שם נעשית העבודה, שם מתרחשת המלאכה- מלאכת ההמתנה, מלאכת ההתקרבות.
ברווח בין הנשימות, בתווך בין העשייה, יש מקום חדש. מקום של "כבר לא" ו"עוד לא".
כבר לא מה שכבר שאפתי, מה שכבר למדתי, מה שכבר ידעתי. כבר לא המוכר והידוע, הבטוח וההרגלי.
עוד לא מה שאנשוף, מה שאעשה, מה שאלמד, מה שאדע. עוד לא החדש והאחר.
שם, בין לבין, יש את יכולת הבחירה, שם יש את ההזדמנות לשינוי.
כמה אני מוכנה לשהות ברווח שבין לבין? כמה אני מוכנה לחכות רגע לפני העשייה הבאה, לפני התשובה הבאה. לשהות עם עצמי כשאני מלאה לגמרי וכשאני מרוקנת לגמרי?
כמה אני מסכימה להיות בכלום הזה, להקשיב למה שמגיע ממעמקי התודעה?
בתרגול יוגה אני שמה לב שאני לא נשארת שם הרבה זמן, ברווח בין הנשימות. מחפשת מיד את הביטחון של הנשימה הבאה.
אני בודקת עם עצמי: בואי תנסי להמתין עוד שניה אחת, רק עוד קצת. בואי תקשיבי פנימה איך זה נראה, איך זה מרגיש הרווח הזה. ולי לא קל להיות שם. במקום הזה נמצא הפחד, שם נמצאת תחושת האָין הגדול ושם הצורך בשליטה. ויחד עם זה, זהו המקום בו אני לא צריכה להיות כלום. שם מתגלה השקט, המנוחה המלאה.
לְמה אני מקשיבה, למה אני שמה לב?
בתרגול וגם בחיים יש לי הזדמנות לזהות, לנסות, לבדוק, לדייק במידה שמתאימה לי. כבר לא ועוד לא. הכל ולא כלום. התקרבות והתרחקות.
פעימות החיים.
