סליחה, כמה זמן נמשך החופש הזה? סליחה, הוא לא אמור להיגמר?
כשתכננתי לכתוב את "הקיץ של ימימה" הכנתי שמונה נושאים עליהם אכתוב, אחד לכל שבוע ופתאום גיליתי שנוסף עוד שבוע! שהחופש הזה אורכו בעצם תשעה שבועות. תשעה שבועות שהחלו בחודש תמוז, עברו את חודש אב והנה, הגיעו לחודש אלול. תשעה שבועות בהם עברנו את ימי האבל היהודיים והגענו אל ימי הסליחות.
אז את הפוסט הנוסף הזה, הפוסט שהגיע בהפתעה, אני מקדישה השבוע לסליחה.
סליחה על השגיאה.
כמה פעמים אני שוגה... מאשימה בטעות, מבינה בטעות, כועסת בטעות, עושה טעות. ואז כועסת. קודם על השני ואח"כ על עצמי. כעס שמביא לכעס, דחיה שמביאה לדחייה, סגירות המחזקת את הסגירות. שרשרת ההפרות.
ימימה באה ומלמדת אותי: "תעשי כפי יכולתך ותרבי לשגות.
אפילו אם את שוגה, מותר לך לשגות כמה שאת רוצה"
תלמדי לשגות, אומרת ימימה. תלמדי לטעות, תלמדי לקבל את עצמך כשוגה. כלא תמיד מצליחה, כלא תמיד צודקת. כי רק דרך הטעות אלמד מהו הדיוק, רק דרך השגיאה אלמד מהי הדרך הנכונה.
מותר לשגות. זה חלק מההתפתחות, חלק מתהליך ההתקרבות. מותר לשגות וצריך לסלוח. "ברגע שאת חסה על עצמך ונותנת לעצמך לשגות את גם סולחת לאחר."
לחוס על עצמי- לחוס על הלב הטוב שלי, לחוס על האור שבו ועל הכוח שלו. לפעמים הוא סגור, לפעמים ממהר לשפוט, לפעמים כועס, לפעמים לא מסכים.
אז אני לומדת לקבל, לקבל אותו ככזה, אותי ככזאת. אז אני מצליחה גם לקבל את האחר: כטועה, ככועס, כסגור. מאפשרת לעצמי לשגות, לכעוס, ולחזור לדיוק. מאפשרת לשני לשגות, לכעוס, להיות במקומו.
מבינה שיש זכות לקיומי וגם זכות לקיומם של האחרים.
לתת מתוך קבלה, לחוס על עצמי מתוך אהבה, לאפשר מתוך הזכות לקיום. זהו השיעור שלי השבוע.