הנה זה קורה, הנה זה מגיע. סוף חודש אוגוסט המהביל, סופו של החופש הגדול. תשעה שבועות ארוכים וחמים שלימדו אותנו לצאת מהשגרה, מההרגלים, מהאוטומט. תשעה שבועות ארוכים ולחים שלימדו אותנו להסתכל קצת אחרת, על עצמנו, על ילדינו, על הבחירות שלנו. ודאי היו רגעים מתסכלים, מעייפים, מעצבנים, טוב שחלפו. וודאי שהיו גם רגעים מצחיקים, מהנים, מחברים, טוב שייִזָכְרוּ. אלה וגם אלה עברו. ובהתרגשות המלווה בהקלה, או אולי בחשש, אנחנו מגיעים לחודש ספטמבר, לתחילת שנת הלימודים. חודש ספטמבר שמביא אתו את החזרה לשגרה ואולי גם כמה עננים והקלה בעומס החום. ימי חופש אחרונים אלו, כשהשנה החדשה לפנינו והמסע הגדול מאחורינו, הם זמן מיוחד. זמן של תווך- בין לבין. זמן של התבוננות ושל בחירה. מה היה, מה אהבתי שהיה, מה אני בוחרת לקחת איתי מהחופש הזה (אולי מידה של גמישות, אולי יכולת תיחום, אולי את מתנת הקבלה) ומה אני בוחרת להשאיר מאחור. עוד רגע חוזרים לשגרה, אפשר לראות כמה היא מבורכת. אפשר להודות עליה. ואפשר גם להודות על החודשיים שחלפו. להסתכל אחורה ולראות מה למדתי מהם, מה הרווחתי מהם, במה התחזקתי, על מה למדתי לוותר. אפשר גם להודות למי שעזר ותמך וגם, בעיקר, לעצמנו. תודה לעצמי על הפעמים שהייתי קשובה, תודה לעצמי על פתיחת הלב, תודה לעצמי על הנתינה, על הסכמה, על הגמישות שגיליתי, על ההשקעה שהשקעתי. הכרת תודה לעצמי היא הכרה מחזקת. היא מאפשרת בניה של מקום טוב ויציב, מקום של צמיחה. בִּדִיוּק מה שצריך בסיום והתחלה. בהזדמנות זו אני רוצה גם לומר תודה למי שהצטרף אלי למסע הזה, לתשעה שיעורים של התקרבות, הקשבה, בחירה בטוב וקבלה.
top of page
bottom of page