הצל שלי ואני יצאנו לדרך השמש עמדה כך בערך פעם אני מוביל ופעם צל על השביל (י. פוליקר)
הצל שלי ואני הולכים תמיד ביחד, אנחנו שניים שהם אחד. מאז ומעולם הוא חלק ממני. מעולם לא שאלתי מיהו הצל הזה, מתי הוא מופיע ואם יש צל, אז איפה האור? על האור למדתי מימימה אביטל. ימימה לימדה אותי על האור שאני נושאת, על הצד המואר, הצד בו אני מחוברת לעצמי, לטוב שבי, ליכולות שבי, הצד שבו כל החלקים שלי מחוברים זה לזה באורם. ללב יש צד כזה וגם למחשבה. לרצון יש צד כזה וגם להקשבה. אני נושאת בתוכי את האור ולצידו יש להם גם צד מוצל. הצל- מה הוא אומר? הוא אומר לי מה חסר לי. מה אני צריכה, מה אני צריכה לצרוך, מה הדבר שבלעדיו לא אהיה.... שמחה, חזקה, ערנית, שבעה, מסופקת. הצל משכנע אותי שאני: צריכה קפה, צריכה סוכר, צריכה סיגריה, צריכה משהו טעים. צריכה את האיש הזה שיעשה אותי מאושרת, צריכה את המילה הטובה, את הלייק המאה, צריכה את הציון הגבוה, את התואר הבא, את המכונית היותר חדשה. צריכה לצרוך. הצל שלי פועל מתוך האין, מתוך החסר, מתוך רצון מוצל למלא את החסר ע"י משהו מבחוץ. הצל שלי אף פעם לא שמח. הוא תמיד יראה לי מה עדיין לא בסדר, כמה קצרות השניות של ההצלחה, כמה חמקמקה תחושה ההישג, כמה אני עדיין רחוקה. היום ראיתי אותו בבהירות. היום מתוך ראיה בהירה הבטתי בצל שלי על כל מה שהוא נושא. יכולתי להביט בו ולהבין כמה ראייתו צרה, כמה הוא פועל מתוך הדחף, כמה הוא לא מכיר את האור שלי, הצל שלי. והאור- מה הוא אומר? הוא אומר לי כמה אני מלאה, הוא מאיר את הסיפוק, השמחה והשובע. הוא מאיר את ידיעת האמת והסכמה הלב, את ההודיה גדולה. באור אני רואה ברור, כל יום, כל שעה, את כל הטוב שניחנתי בו, את הזכות לקיומי, את יופי בריאתי. האור מדייק, מחבר את כל החלקים לשמחה שבהם, מחבר את כל חלקי גופי לכוח שלהם. מאפשר לי הקשבה נקייה, ראיה ברורה, נשימה עמוקה, לב פתוח, פה מחייך. האור מראה לי את היש. היש שלא מותנה באחר, שלא נפגע ולא סוער. האור ממלא מקום שלא מותנה בקיומו או העדרו של זה או אחר.
הצל שלי ואני יצאנו לדרך. שנינו מחוברים אחד לשני. אין אור בלי צל, אין צל בלי אור. בחיבור בניהם כל פעם מישהו אחר מוביל, פעם אני מוביל ופעם צל על השביל. כמה טוב כשמגיע הרגע שהאור מאיר על הצל, מגרש את תחושת החסר וממלא אותי ביש מתפשט. הנה אני, אחת ויחידה, עם האור, עם הצל. ודבר לא חסר.