פעם אחת היה עץ. שהיה לו גזע והיו לו עלים והיו לו תפוחים והיה לו צל.
פעם אחת היה עץ שנתן ונתן ונתן, נתן את כל מה שיש לו.
העץ הנדיב, מי לא מכיר את הסיפור? על העץ שנתן והיה מאושר. סיפור על נתינה ועל קבלה, יש שיגידו הפרזה והחסרה, ועל אושר, סוג של אושר.
הסיפור הקצר והמפורסם הזה מתמקד בנתינה של העץ, ואין בו אף מילה על מה העץ קיבל. רבות מדובר על נתינה, אך לא תתכן נתינה בלי קבלה.
איך העץ נהיה עץ כל כך פורה? מה עזר לו להצמיח שפע של פירות, לצמוח לגובה כה רב, להיות חזק ויציב ועמיד?
אי אפשר להיות עץ נדיב בלי שמישהו השקה אותך, האיר אותך, טיפח אותך, נתן לך תשומת לב, וזמן ואפשרות לגדול.
העץ הנדיב היה נדיב גם בקבלה לעצמו. הוא הסכים לקבל מים כשהיה צמא, פרש ענפיו הדקים אל האור, לא נמנע מדישון, לא התאמץ לרצות את שותלו, לא התנצל על קצב צמיחתו. העץ הנדיב קיבל לעצמו את כל מה שהיה נחוץ לו כדי לגדול.
בחג האילנות הזה אני לומדת שיעור על קבלה. על תחושת החסר שעוזרת לי לקבל, על הקושי שעוזר לי להיות בהסכמה להשלמה, על התהליך הדו כיווני הזה: קבלה ואז נתינה וחוזר חלילה.
כשקשה, כשאני מבולבלת, כשאני מרגישה חסרה אני יכולה לגייס את הכוחות שנשארו לי, אני יכולה לדחות את החולשה, אני יכולה להישאר עם מה שאין לי ואני יכולה גם לפנות לקבלה:
מקבלת שאני חלשה, צמאה, לא מבינה, לא מצליחה. מקבלת ולא כועסת, לא מתביישת.
מקבלת ושואלת: יש לך קצת מים בשבילי? רגש חם? מילה טובה? הקשבה?
כשאני מסכימה לקבל נפתח לי מקום חדש בלב, מקום שמאפשר לעוד טוב להיכנס. לחברוּת, לפתיחות, לחוכמה, לאהבה.
יש מקום בלב לכל אלה והלב הולך ומתרחב, הולך ומתחזק, הולך ונהיה יותר שמח.
בחג טו בשבט זה היתה לי הזדמנות לקבל, הסכמתי לשאול דעה, להראות את הצד הפחות מוצלח שלי, לשאול איך לשפר. הסכמתי לשתף אחרים במקום בו לא הצלחתי. סיפרתי בפשטות, בלי להתנצל, בלי להתחבא. סיפרתי וקיבלתי בחזרה אמפטיה, עידוד, עצות נפלאות ורצון לעזור. יכולתי להקשיב, לשמוח, ליהנות מהשפע שהומטר עלי, בדיוק כמו העץ בחלוני שנהנה מהמטר, מטיפות ממלאות, שמחות ומרוות.
ימימה אביטל מלמדת אותי ש"כשאת אוהבת את עצמך לפי המציאות, זה הזמן לטעת".
אוהבת את מה שקיים, בגלל, בזכות, על אף. מסכימה להיות אני. נוטעת הבנה, קבלה, פתיחות, חמלה.
והנה צומח עוד ענף חדש במבנה האישי, עוד מקום שיאפשר נתינה טובה בעתיד לבוא, עוד מקום של התחדשות.
חג שמח לנוטעות.