אנו חיים בתקופה בה יש התרחשות מואצת. אם במקרה עברת יום ללא חדשות, פספסת התרחשות משמעותית. יש חיסון, יש מוטציה, יש בחירות, זה הקים מפלגה, זה עזב מפלגה. אין רגע דל.
כהד להתרחשות החיצונית, יש התרחשות פנימית: שמחה ממה שטוב, תקווה לטוב שיגיע, עצב על מה שאיננו, כעס על ההתנהלות, בלבול מחוסר וודאות, יאוש מהמצב, השלמה עם מה שאפשר, רצון לצאת ולמחות, רצון להשתבלל בבית. גם בפנים אין רגע דל.
ההתרחשות הפנימית מטלטלת ומבלבלת. גם כשהכל בסדר, יש איזו מחשבה מציקה של "כן, אבל..", גם כשאני רואה את הטוב המתקיים קיים קול פנימי שאומר: היה יכול להיות טוב אחר. גם כשיש הבנה על הדיוק שבמצב יש חוסר נכונות פנימי שרוצה דיוק אחר, רוצה משהו שאין.
כדי לנוח מההתרחשות החיצונית אפשר לכבות הטלוויזיה, לקחת הפסקה מאתרי האינטרנט והרשתות החברתיות, אבל איך נחים מההתרחשות הפנימית?
ימימה מלמדת אותי כלי נפלא: " הכרה לאשר מתרחש כצומח וגם לאשר מתרחש כנסוג בפני הצומח".
ימימה מבקשת ממני: תתבונני, תצפי ותראי מה קורה, מה צמח בך והתפתח? אולי את מרגישה יותר יציבה, אולי את מרגישה יותר שקטה? אולי את פחות תלויה בתגובות האחר, אולי את פחות משתנה עקב אירועים משתנים?
מה בתוכך מתרחש כצומח: איזה חלקים התחזקו, איזה חלקים התבהרו, שימי לב כמה הנשימה שלך רגועה יותר, מצב הרוח שלך טוב יותר.
ואז צפי על המקום הלא מרוצה, הכואב, הדורש. אולי גם הוא השתנה? אל תתיחסי אליו כברור וידוע, אל תאחזי בו כמוכר. שימי לב מה קרה לו, אולי הוא פחות דורש? אולי המחשבה המערערת מגיעה לעיתים יותר רחוקות? אולי הכעס פחות אוחז את הלב? אולי הרצון במה שאין כבר נחלש מול הטוב שיש?
לפעמים אני כל כך בטוחה שאני מכירה את עצמי, אבל אני מכירה את עצמי של פעם, של לפני ההתרחשות הטובה, של לפני השינויים שקרו, של לפני המבנים הפנימיים שהתחזקו. אני מכירה את מה שיכולתי ומפספסת את מה שאני יכולה באמת.
חשוב להיות פתוחות להכרות מחודשת עם עצמנו, להיות אפילו מופתעות מעצמנו, כמה כוח יש לנו, כמה מרחב של הבנה, כמה יכולת של קבלה.
מתוך עבודה איטית וממושכת, מדויקת ומחזקת, מתגלה אני החדשה והמתחדשת. אני של פעם עם האחיזות, עם הידיעות, עם האשליות, נחלשת ומשתחררת מתוכי.
כמה משמח לגלות את השמחה שבי, כמה ממלא לפגוש את האהבה שבי, כמה מחזק לגלות את החיות הקיימת בי.
התרחשות של התקדמות.