המקום הנמוך בעולם נקרא ים המוות. גם בנפש יש מקום כזה, המקום הנמוך בעולם, וגם הוא דומה למוות.
במקום הנמוך בעולם הנפש אין שמחה, אין צבע, אין תיאבון ואין רצון. אין שם אהבה ואין תקווה. במקום הנמוך בעולם יש רק כאב וצער, בלבול והרגשת חוסר אונים. יש חושך גדול ומחנק. העולם כפי שהכרתי אותו נגמר ואין עולם אחר.
מה אני עושה כשאני מוצאת את עצמי במקום הזה, הכואב, העצוב, הנטוש? מה אני עושה כשאני במקום הנמוך בעולם?
אני עושה מה שאני יכולה.
בוכה את הבכי הכואב. נותן לו את כל המקום שהוא צריך. ימימה אומרת שהדמעות המתוקות לא יגיעו עד שהדמעות המלוחות לא יצאו, וגם אם נראה שהמתוקות לא יגיעו לעולם, אני נותנת למלוחות לצאת כמה שהן רוצות.
אני נושמת את הנשימה הבאה, רק הבאה ולא יותר. כשאני מתרכזת רק בנשימה אחת יותר קל לאוויר להגיע.
אני מדברת, אני מספרת, אני משתפת. אני מאווררת את תחושת הנוראוּת הזאת ונעזרת באהבה ובאהדה של הסובבים אותי.
והכי חשוב, אני לא נוטשת את עצמי. אני מרשה לעצמי להרגיש הכל, אני לא כועסת, לא נוזפת ולא מאשימה את עצמי על המחשבות והרגשות שלי, לא נאבקת עם עצמי ועם מה שקורה. אני נותנת רגש טוב לעצמי.
רגש טוב כלפי הקיום האישי, זה המרכיב החיוני בעזרה לעצמי. אוהבת את עצמי, סולחת לעצמי, נותנת לעצמי בדיוק מה שאני צריכה.
אז, מתוך הסכמה להיות במקום הנמוך ביותר בעולם, בלי להיאבק ובלי להתנגד, אני מתחילה לאט לאט לצוף.
לאט לאט, בקצב שהלב יכול, ניצוץ קטן של אור חוזר. אני שומעת הבנה פצפונת, מגלה הסכמה למשהו אחד. לאט לאט מתגלה מקום שקט, מקום של תמיכה פנימית, מקום שמזכיר לי שאני יכולה להישען על עצמי. לאט לאט הלב שלי מתחיל לחוש את הכוח שלו, לאט לאט הרצון לוחש את מילותיו.
המקום הכי נמוך בעולם הוא מקום קשה, הוא מפגיש אותי עם התהומות והוא גם מקום שמאפשר הכרות עם עצמי ומשם צמיחה מחוזקת, למקום חדש וטוב יותר.
"גלים גלים בא הכאב, לב שבור הוא לב שלם" (ברי סחרוף).