המצפה והמתאכזבת

אני שוב מתאכזבת. נאבקת עם הלב, רוצה ודוחה, נעלבת ולא מבינה. שוב לא קיבלתי את התשובה שרציתי, את ההסכמה לה קיוויתי, את החיוך, החיבוק, המתנה, ההכרה. אני שוב מתאכזבת והלב נסגר וכואב והכעס עולה והכוח נחלש. אני שוב מתאכזבת ונכנעת לעומס שמשתלט על ראשי, על ליבי, על כוחי, על נשמתי. מה לעשות עם הכעס הזה? עם הכאב הזה? עם האכזבה הזאת? ימימה אומרת ש"מתאכזבת זו הסתכלות דורשת". כשאני מצפה אני צופה מתוך העומס. רוצה שהדברים יקרו עפ"י מה שהנפש העמוסה שלי דורשת. דורשת הכרה, דורשת הסכמה, דורשת חיבוק, דורשת חיוך. כשאני מצפה אני פועלת מתוך החוסר שקיים בי. רוצה שהאחר ימלא אותו, ימלא אותי, ייתן לי את כל הטוב שאני חסרה. האם אני חסרה? אני חסרה רק כשאני מחסירה מעצמי. מחסירה מעצמי את הכרת הטוב. הרי כשאני מצפה, רוצה שיקרה מה שהעומס שלי דורש, אני לא רואה את מה שבאמת קורה. לדברי ימימה: "כאשר ישנה צְפייה לטוב מתוך הכרה לטוב ומתוך הכרה לטוב המוחלט, אז אין אכזבה, זאת אומרת אין שרשרת גדולה של העומס עד הכעס." מה שימימה מלמדת אותי הוא שאם אין צִיפִּיה אין אכזבה. אם אין דרישה אין החסרה, אם אין פעולה מתוך העומס אין תגובה של העומס. תגידו: נו באמת, איך אפשר שלא לצפות? איך אפשר שלא לדרוש ממישהו הכרה על המאמץ שלי, על העשיה שלי, איך אפשר שלא לרצות לקבל חום ואהבה ממישהו שאני אוהבת? הרי כולנו זקוקים לחסד, אפילו המשורר אמר. נכון, כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע. ההזדקקות הזו היא מה שמסלף את הראיה, מקשה על השמיעה. כשאני פועלת מתוך ההזדקקות אני מכוונת למשהו מאד מסוים שאני רוצה. אני רוצה לשמוע את המילים האלו, אני רוצה לראות את התגובה הזו. ואז, אני לא רואה את מה שבאמת קורה, את מה שבאמת נאמר. לא רואה את הדברים האחרים שנמצאים, שניתנים לי, כי הם לא בדיוק מה שאני רציתי. אותו משורר גם כותב "לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל". וזה כבר הרגל חדש. לתת כי אני רוצה, להציע כי זה נכון לי, להיות בשביל מישהו כי נעים לי. לא מתוך הרגל, בלי לקחת, בלי לדרוש, בלי לחכות לתמורה. להפוך את הדרישה, את הציפיה, לדבר טוב מתוך הטוב אשר בי. למצוא את המקום שמדויק לי בעשיה ואז העשיה היא נתינה וקבלה גם יחד. עשיה של חסד. כולנו זקוקים לחסד? בואי תמצאי את החסד שבך, תשתמשי בו לטובתך, תביטי על השני דרך החסד שאת נושאת ואז יתגלה עולם של חסד. יתגלה הלב הפתוח של השני, הרגישות שלו, היכולת שלו, הדרך שלו להגיד תודה, השמחה שלו שפתאום מתגלה, וגם לפעמים הקושי שלו, שבמקום להרגיז הוא מעורר חמלה. אפשר להפוך את האכזבה להבנה. אפשר להפוך את הציפיה לקבלה, קבלת המתרחש. אם אזכור את כל הטוב שיש בי, את כל הטוב שעשיתי עד כה. כל הטוב שמלמד אותי על היש שבי. ואז להמתין. להמתין ללב שיסכים, להמתין למחשבה הטובה, להמתין לרצון המהותי להיות בטוב שיחזיר אותי למקומי. "כי יש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם. מה שניתן אי פעם, לא ילקח לעולם" (נתן זך).