כאחת שלומדת חשיבה הכרתית כבר שנים רבות אני כבר מכירה את עצמי.
מכירה את הנקודות החזקות, אלה שעוזרות לי למצוא את המילה הנכונה, את ההקשבה המאפשרת, את העשייה המדויקת.
מכירה את הנקודות הכואבות, אלה שלוחצים עליהם ואז מיד הלב נסגר, הדמעות עולות, הכעס מחלחל.
מכירה את הרגישות, זו המרחיקה והננעלת וזו המקרבת והמחבקת.
מכירה את המחשבות. אלו שמאפשרות לי להתרומם מעלה מעלה ואלו שמנקרות. המחשבות המנקרות באות כשבא להן. מחשבה כזו מנקרת בראש, בלב, בגוף. מכאיבה, מחלישה, מכעיסה ופורחת לה, עד לביקור הבא. בזמנים טובים היא באה לעיתים יותר רחוקות ולזמן קצר. בזמנים פחות טובים היא בונה לעצמה מרכז פיקוד בראש שלי ומנקרת ללא הפסקה.
היום התבוננתי עליה, על מחשבה כזו. המחשבה שלי אמרה: את לא מספיק טובה/ ראויה/ חשובה/ אהובה. לכן קורה מה שקורה. (מקבלת תשובה שלילית, חווה דחיה, מרגישה לבד, נעלבת, כואבת, קטנה). היום הסתכלתי עליה, הקשבתי לה ולא התווכחתי.
ואז שאלתי: אני לא מספיק אהובה? אני לא מספיק ראויה? אני לא מספיק טובה? האם אני צריכה עוד הוכחה לאהבה, הוכחה לכך שאני טובה, עוד אישור לכך שאני ראויה? הרי יש לי מיליון הוכחות לכך אז למה המחשבה חוזרת?
ופתאום זה הכה בי. אני לא מחפשת הוכחה לכך שאני אהובה. בדיוק ההפיך. אני מחפשת הוכחה לכך שאני לא: ראויה, טובה, אהובה, חשובה.
לכן המחשבה שבה וחוזרת, כי שם אני אוחזת. במחשבה של הילדה, כך היא רגילה. רגילה להיות לא. רגילה לא להיות. זו המחשבה שמנהלת אותי, ואני כל הזמן אחזור אליה, אמצא לה חיזוקים, אסביר לעצמי שלמרות שאני מכירה את כל הטוב שאני נושאת, למטה, מתחת, במעמקים, אני הרי לא. לא יעזרו כל החיזוקים שאקבל, כל החיבוקים, כל ההכרה והאהבה, מתחת לכל אלה יש חור שמחובר לביוב והוא שואב אליו את כל הטוב הזה. לחור הזה קוראים: אני לא. והוא מוכיח לי כל הזמן כמה לא. הנה: הוא לא ענה למייל שלך, והיא לא נרשמה לקבוצה שלך, והבן לא מחזיר טלפון והבת עונה בחוצפה ובן הזוג בכלל לא מקשיב והנה, את רואה, את לא. זה מה שעושה המחשבה המנקרת, מחפשת חיזוקים להימצאות החור הזה. וכל העבודה שלי על הכרת הטוב "מתבזבזת" כי היא נשפכת דרך החור.
וואוו. זו הייתה הבנה פורצת דרך, ומיד אחריה הגיעה עוד הבנה. הבנתי שאני צריכה לסתום את החור, כדי שלטוב שלי יהיה מקום להישאר ולגדול.
אז איך אסתום את החור הזה, החור של " אני לא"? יש אנשים שיגידו תבדקי מאיפה זה בא, יש אנשים שיגידו תבדקי מה זה משרת אותך, ימימה אומרת לי דבר פשוט. תזהי, תקראי לזה בשם, תפרידי, תקבלי. איך אסתום את החור?
אזהה שהוא קיים. (עד היום בבוקר לא זיהיתי אותו בכלל). אקשיב למחשבה המנקרת בלי כעס, בלי דחיה ואנסה לשמוע מה היא אומרת לי.
אקרא לו בשמו: חור. חור מזמן עבר, חור שנצמד אלי כל השנים, חור שתחזקתי כל השנים. שהגדיר אותי, שהצדיק את קיומי בסבל, שניהל אותי.
אפריד אותו מכל הטוב שבאמת קיים, לא אתן לטוב הזה להישפך לביוב.
אקבל. יש בי את החור הזה, את המקום ה"אני לא" הזה. הוא עדיין קיים, אולי תמיד יהיה. אבל הפעם לא הוא הקובע. הפעם לו אין את כל הכוח. הפעם לי, הלומדת, המבינה, הצופה, המזהה, יש את הכוח. והיא מחליטה, חור? אני מכירה אותך, שמעתי עליך, אפילו פחדתי ממך, אבל היום? אל תצחיק אותי. תישאר לך במקומך ותן לי לנהל את העניינים. זהו, זה מספיק.
זה מספיק כדי להבריח את המחשבה המנקרת, זה מספיק כדי לדחוק את החור, זה מספיק כדי להחזיר אותי אל הטוב שבי.
רואה את ההתחזקות שלי, רואה את ההבנה שמנקה את המיותר, צוחקת, משוחררת. מרגישה את הקלות שבלב, את החיוך שעל השפתיים, את האנרגיה שממלאת את השרירים. אני אכן טובה, אהובה, חשובה וראויה. איך אני יודעת? כי ככה אני מרגישה כלפי עצמי. זה כל כך פשוט.
פשוט להיות ביושר לב, פשוט להיות טובה לעצמי, פשוט להיות.