המזוודה

לכבוד הנסיעה המרגשת היא בחרה את בגדיה בקפידה. מה יתאים למה. מה היא אוהבת. עם מה היא מרגישה הכי יפה.

שיהיה נוח כמובן, שיתאים למזג האויר המשתנה אך גם שיראה מחמיא ויצא טוב בתמונות.

היא בחרה את בגדיה באהבה כמו בוחרת לעצמה לימים הבאים מתנות, הפתעות משמחות.

היא גיהצה וקיפלה והניחה בתבונה במזוודתה יחד עם האיפור והנעליים. נסעה לשדה התעופה, שלחה המזוודה ועלתה למטוס.

אחרי שהגיעה ליעדה היא גילתה- המזוודה לא הגיעה.

כל שיש ברשותה הם הבגדים שעל גופה. השאר איננו, כל המתנות, ההפתעות, ההגנות- לא קיימות.

עוצמת הפגיעה שהרגישה הדהימה אותה.

היא הרגישה שדודה.

חסרת נכסים, חסרת כוח, עירומה בעיר זרה.

עבר יום עברו יומיים ואין זכר למזוודה.

היא נאלצה להסתפק בכמה חולצות מהחנות המקומית כדי לכסות את גופה. אך במה תכסה את נפשה?

במה תכסה את הצורך להגיש יפה, להרגיש נוכחת, להרגיש בטוחה? במה תכסה את הצורך בשליטה? לא היה לה במה.

ואולי אין צורך לכסות? אולי אפשר להיות?

להיות מה שמתאפשר באותו רגע.

להיות חדשה בעיר חדשה.

להיות לא מוכרת בעיר לא מוכרת.

להיות לא צפויה במקום לא צפוי.

אולי אפשר להרפות, להסכים, להפסיק להרשים. אולי אפשר להיות נוכחת עם מעט ולא מוסתרת עם הרבה.

מתוך מה שלא היה לה היא הבינה:

הנסיעה לא היתה כדי להביא את יופיה שלה אל העיר. הנסיעה היתה כדי להיות ביופיה של העיר.

הנסיעה לא נועדה כדי להבליט את עצמה במקום חדש אלא כדי לקלוט את המקום החדש. את זה אפשר לעשות עם מעט מאד.

לאט לאט היא נפרדה מהאחיזה במזוודה. כבר לא ניסתה להתקשר ולבדוק, כבר לא חשבה מה היתה לובשת אם...

לאט לאט הבינה שיש לה כל מה שהיא צריכה ויותר. לאט לאט היא חזרה לחיות. חזרה להיות.

כמה יופי יש בנוכחות. כמה טוב יש בהסכמה. כמה שמחה יכולה להתקיים בשחרור האחיזה.