בימים האחרונים נמנעתי מחשיפה לכלי התקשורת. לא טלביזיה, לא עיתונים, לא פייסבוק. יש שיקראו לזה תסמונת בת היענה. בשבילי זה היה בבחינת שומר נפשו ירחק. לרחוק מהעוצמות, מהצעקות, מהאשמות ומהסיסמאות. אני לא מזלזלת, חלילה, בכאב ובאותנטיות של הזעקה, רק שומרת על מידת רוחק, כדי לשמור על עצמי. נזכרת במשפט של ימימה: "אין המצבים קובעים למהות אלא המהות קובעת למצבים" כשהמצבים קובעים למהות, המהות נסגרת כנשמרת. כשהפחד גובר ואיתו השנאה והזעם והכאב- אין למהות מקום. הלב נסגר. וכשהלב נסגר, ניתק מהעולם יש רק קריעה גדולה, אין פה אהבה.
לב סגור. מה הוא מרגיש? האם הוא מרגיש בכלל, האם הוא מוכן לקחת את הסיכון ולהרגיש? או שאולי הוא אוטם את עצמו ומסתגר, מתרחק וננעל. ואז אין מקום לרגש. ואז הכול מגיע ממחשבה סוערת, מרצון מופרז, מקשב לכאב ולא לאחרים. אני מכירה את המקום הזה של לב סגור, החיים מרגישים כמו שממה חרבה. הכול נראה נורא ואין תקווה, יש רק מקום לצעקה.
וכשהמהות קובעת? כשאני יכולה לחיות במציאות ולא לתת להתרחשויות לערבב אותי לגמרי? כשאני מצליחה לשמור על הלב פתוח? אז הלב המרגיש והחי רואה את המתרחש ומגיב מטובו. גם בסיטואציה קשה ומכאיבה הוא יודע: יש תקווה, יש הגנה, יש יופי ותגיע גם שמחה. הם שם, מסתתרים כנשמרים ומחכים להרגשת הביטחון כדי להיפתח. המהות יודעת להבחין בין הרגעי ובין הכללי, בין המתרחש ובין הנוכח, בין המציאות הסוערת ובין המקום האישי השקט. המהות יודעת להבחין בין המחליש החיצוני ובין כוחי הפנימי. היא יודעת לתת תשובה שמאפשרת להמשיך, שמאפשרת לנשום, שמאפשרת למצוא את החוזק שקיים בי/ בנו ולהסתכל דרכו. המהות יודעת לזהות שנרמס כבוד האדם, שנלקחו חיים באלימות, שהרוע פרץ גבולות. והיא גם יודעת לזהות את המקומות הרבים יותר, הקורים הרבה יותר בהם יש קבלה, בהם יש אפשרות, בהם יש גמישות, בהם אנשים חיים בארץ הזאת ונפגשים בחיי יומיום ומקיימים חיים תקינים ונורמאלים (הכול ביחסי המתאפשר...), ומתוך ההבנה הזאת המצבים נראים איומים אבל לא הרסניים. כואבים אך לא מחריבים, מערערים אך לא מפרקים. כשהמהות קובעת למצבים, אני, אנחנו, חזקים יותר מכל רוע מתפרץ, מכל ניסיון להחריב את דמותנו, מכל חלש שמנסה להחליש אותנו. זה שומר על כוחנו על כוח מקומנו.
הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. (דברים ל', יט')
מוקדש בכאב לזכרם של עלי דוואבשה ושירה בנקי זכרונם לברכה)