הלב שלי ברשותי. מה זאת אומרת שהוא ברשותי? זאת אומרת שרק לי יש רשות לפתוח אותו או לסגור אותו, זאת אומרת שרק אני יודעת באמת מה הוא צופן בתוכו, זאת אומרת שאף אחד אחר לא יכול להיכנס אליו בלי רשותי ואף אחד בעולם לא יכול לקחת אותו, להזיק לו, לשחק איתו. הלב שלי ברשותי ויש לי רשות להתקרב אליו, ללמוד להכיר אותו, לדעת לפתוח אותו. כי הלב הוא לא רק איבר שפועל באופן אוטומטי, שדואג להזרים דם וחמצן ומזון לגופי, שאחראי לסלק פסולת מיותר ממנו. הלב הזה הוא מחסן של רגשות. אני שומרת בו כעסים מפעם ופגיעות מהעבר, אני מאפסנת בו שמחה ואהבה, אני מצפינה בו פחדים ותסכולים וגם חמלה וקבלה. בלב שלי יש מדורים, מדורי הלב, שמכילים עולם שלם של אפשרויות. הלב שלי ברשותי. ברשותי לגשת לכל אחד מהרגשות האלה, ברשותי לבחור כל אחד מהם, ברשותי להשתמש בהם כרצוני, ברשותי להחליט לוותר על חלק מהם. ולא רק רשות יש לי, יש לי גם אחריות. אחריות לגשת אל הלב שלי בחמלה, בזהירות, בעדינות. להתקרב ולקבל אותו. עם כל מה שהוא מכיל בתוכו. אני צריכה להסכים לרגש הדחיה שאני מרגישה לפעמים. אני צריכה להסכים לעצב שתופס מקום. אני צריכה להסכים להרגשת הקטנוּת. אני אחראית ללמוד לאהוב את הלב שלי עם כל מה שהוא נושא. כשאסכים לקבל אותו הוא יסכים להיפתח אלי, ואז אגלה את אוצרותיו, אוצרותיי. הרשות נתונה. במה אבחר? אני בוחרת להסכים. להסכים לקבל את כל מה שאמצא בפנים. לא להתווכח עם הממצאים, לא לתרץ אותם, לא לדחות אותם. הנה מצאתי תוקפנות, פעם מול התוקפנות שלי הייתי מפתחת צדקנות: אני תוקפנית? רק כשממש מעצבנים אותי, רק כשמישהו אחר דורך לי על היבלות, רק כשממש עוברים את הגבול... היום אני מקבלת. יש בי תוקפנות. האחות הגדולה של חוסר הסובלנות שגם היא נמצאת כאן, ושתיהן הבנות המגודלות של הפגיעוּת שדואגות להרחיק ממנה כל סכנה. והנה גם סגירות, עוד קרובת משפחה שהתנחלה לי בלב. ואני כבר לא מנסה להסביר למה היא באה וכמה טוב או לא טוב שהיא נמצאת. אני פשוט מכירה אותה, ואומרת לה: את פה כבר הרבה זמן נכון? לא נמאס לך כבר? לשבת מכונסת בפינה ולהיבהל מכל תנועת קירבה? גמרתי להתווכח. אני מסכימה להרגיש. מסכימה בלי להיות אשמה. בלי להאשים אחרים. וככה אני משוטטת בין המדורים. מנקה מדפים, פותחת מגרות, מחייכת בסלחנות אל כל אלה שפעם קראתי להם שדים ומפלצות. כי מה מסתבר? מסתבר שכשהסכמתי לפתוח את הלב אפשרתי לאור גדול להיכנס, אור גדול שמאפשר לי להתבונן. והאור הזה מאיר את השדים והמפלצות, ופתאום הם נראים קצת מגוחכים, ומאובקים, וכל כך מיושנים. האור הזה מוחזר ומתעצם ע"י נצנוצים של שמחה ואהבה, ע"י הבזקים של נחת ושקט, ע"י ריצודים של גלי החום המתפשט מהלב אל שאר חלקי הגוף שלי. חום שנובע מהקבלה שלי, מהטוב שבי, מההסכמה שלי להיות אני. הלב שלי ברשותי, ברשותי וביכולתי לדייק כדי שיפתח וישמח, ברשותי וביכולתי לערבב אותו עם הקושי, הכעס והדאגה. אני זו שבוחרת ועפ"י מה שאבחר, כך יהיה. טוב או עצוב, קירבה או דחיה, סגירות או פתיחות. הכול צפוי והרשות נתונה. במה תבחרי?
top of page
bottom of page