אתן מכירות את זה. אנחנו מוכנות לתת, להקשיב, לעשות, להכיל, להשתדל, להתאמץ ומה אנחנו מבקשות בסך הכול? קצת הכרת תודה, איזה מילה טובה, יחס חם פה ושם...
הכרת תודה. כמה אנחנו רוצות שיכירו במעשינו, שיעריכו אותנו. כמה אנחנו זקוקות לאישור שעשינו טוב.
האם אנחנו באמת זקוקות לזה?
האם מעשינו טובים רק אם יגידו לנו שהם טובים? האם הם ראויים רק אם אחרים רואים אותם? האם המאמץ שהשקענו בוזבז אם לא הוא לא הוכר? ואם לא יגידו, לא יכירו, לא יראו, אז מה? מעשינו חסרי ערך?
הכרת תודה.
להכיר: לראות את המציאות מזווית נוספת.
תודה: להודות על המציאות הזאת.
להכיר בתודה שיש לי מקום לנתינה, להכיר בתודה שיש לי שפע לתת ממנו, להכיר בתודה שיש לי משפחה/ חברים/ עבודה/ קהילה שיש לי בה מקום משמעותי, להכיר בתודה שיש לי יכולות שאולי כרגע אין למישהו אחר, להכיר בתודה את הרצון שהתעורר, להכיר בתודה על ההזדמנות לעשות טוב.
להכיר ולהודות על ההזדמנות לנקות כל מיני שאריות שנדבקות לרצון, כל מיני התניות ילדותיות (זוכרות את המדבקה עם החייכן של הגננת?), להכיר את הילדה שבי שמחפשת הכרה ולהודות לה על שהביאני עד הלום.
עכשיו אני יכולה להכיר את המקום של הבוגרת שרואה דברים אחרת
כמה טוב להכיר תודה.
תודה לכן.