בשיעורי ימימה למדנו שיש בנו טוב וגם במישהו אחר. למדנו להכיר שיש בנו גם מיותר, ואפילו לקבל. למדנו שיש בנו דברים שחוסמים אותנו מלהגיע לטוב הזה. למדנו שהדרך להתקרב היא דרך הבנה ולא דרך מאבק. למדנו שהאחריות למצב שלי היא רק שלי. והיום בשיעור למדנו על ההפרה כלפי עצמי.
ימימה מלמדת אותי שבתהליך ההתקרבות האישי אני מגלה היכן אני מזיקה לעצמי. היכן אני פועלת דרך הדברים שמחלישים אותי, שמפרקים אותי, שמפזרים אותי. אני ולא אחר. אני, בהחלטות שלי, בבחירות שלי, במאבקים שלי גורמת נזק לעצמי. לא מספיק שאני מזהה שאני נושאת עומס ואת מרכיביו, כמו: פגיעות, הססנות, תוקפנות, כעס. לא מספיק שאני מתחמת אותו, קוראת לו מיותר, ומשתדלת לצאת ממנו מהר. בכל פעם שאני בוחרת בעומס (ואני בוחרת) אני מזיקה לעצמי. והנזק הזה נרשם. נרשם בלב שנסגר ובמחשבה שמתרוצצת, ברצון שמתכווץ ובקשב ששומע רק את העומס שגדל. בכל פעם שאני בוחרת בעומס אני מחזקת אותו, מגדילה את המקום שהוא תופס בתוכי. בכל פעם שאני בוחרת בעומס אני מתרחקת יותר מהמקום שבונה אותי, שמחזק אותי, שמביא לי שימחה. בכל פעם שאני בוחרת בעומס אני יוצאת ממקומי. אני יוצאת ממקומי. אף אחד אחר לא יכול לסתור את קיומי, אף אחד אחר לא יכול להזיז אותי ממקומי. רק אני. בוחרת ונחלשת. בוחרת ומתרחקת. בוחרת ונעצבת.
והנה מגיעות מילות הקסם, שמחזירות אותי למקום: "ממוקדת בהכרה לקיומה אינה מוותרת על מקומה" אני לא חייבת לוותר על מקומי. אני לא חייבת לסתור את קיומי. כשאני מכירה אותי, מכירה אותי טוב, אני אבחר תמיד בטוב שבי. אני אבחר להיות בשקט שלי, בהומור שלי, בחום שלי, בשמחה שלי, בכישרון שלי. מי יזיז אותי מכאן? מי? אף לא אחד. כשאני מבינה שקיומי מובטח, ברור, קיים. שאני ראויה לכל הטוב שיש לעולם להציע ושיש ביכולתי לתת לעולם מכל הטוב שבי, אני נשארת על מקומי. מתוחמת, ברורה, מחוברת, מבינה. זה המקום שארצה להישאר בו, זה המקום שארצה לחזק ולהרחיב ולבסס. לשם כך אני מוכנה להיפרד מהדרמה, מהצדקנות, מהקורבנות, מהנפשי ריגשי המתרגש. להיפרד מכל הדברים ההפוכים שהגדירו אותי, להיפרד כדי לגלות: יש לי מקום. זה המקום שלי. מקום בטוח על פני האדמה. אני פה כדי להישאר.
אִם-אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם-אֶעֱלֶה עַל-עֶרֶשׂ יְצוּעָי אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה עַד-אֶמְצָא מָקוֹם לַיהוָה (תהילים קל"ב)