את זה אני לא יכולה, חשבתי בשיעור יוגה, המורה הזאת ממש מגזימה, ובאמת לא הצלחתי. איך אצליח כשאני יודעת שאני לא יכולה?
כשהתרגול המשיך לצד השני כבר לא חשבתי, פשוט עשיתי- והצלחתי. איזו הפתעה!
על זה לא אוכל לסלוח, חשבתי בתגובה להתנהגות של חבר. התנהגות כל כך חסרת התחשבות, הוא ממש הגזים הפעם. והכעס נשאר אצלי בלב. איך יֵצֵא אם אני בטוחה שאני לא יכולה?
בפעם הבאה שנפגשנו ודיברנו השיחה פשוט התנהלה בקלילות ובנעימות ולא הייתי צריכה לסלוח כי כבר לא כעסתי. איזו הקלה!
המקומות שאני יודעת, המקומות שאני מכירה, המקומות שברורים לי, המקומות האלה שייכים לאני של פעם. זה מפתיע כמה אני יכולה להשתנות, להבין, לצמוח, ועדיין לפעול מתוך האני של פעם. האני של פעם שהייתה חלשה, נבוכה, מבולבלת. האני של פעם שמנהלת לפעמים את אני העכשווית.
כשאני מצליחה להיות האני העכשווית, אני מפתיעה אפילו את עצמי. אני כבר לא כל כך צודקת ויותר יכולה, אני כבר לא כל כך נפגעת ויותר שמחה, אני כבר לא כל כך נמנעת ויותר עושה.
אז איך אכיר אותה, את האני העכשווית? איך אצליח להיות יותר מחוברת למה שצמח והתחזק בי?
ימימה אביטל מלמדת אותנו כלי נפלא שנקרא: הכרה לתוצאות- "הכרה לתוצאות הנבנות, תוצאות שתופסות מקום" .
במקום לאחוז בחוזקה את כל מה שאני יודעת מפעם אני מוזמנת לראות מה מתחדש עכשיו. כמה הלב נפתח? כמה שקט קיים? כמה דיוק התאפשר? איפה יש התקרבות? איפה השמחה תפסה מקום, כמה כוח יש לי? כמה גמישות? הכרה לתוצאות מחזיקה אותי צופה ועירנית. לא עוד הרגלים ישנים מפעם, אלא גילוי מפתיע על עצמי בכל יום מחדש. הלימוד עובד, התרגול עובד. המערכת נבנית והגוף מתחזק. ואני? נעים לי להכיר את עצמי יכולה ושמחה.
"על כן, לחדש כל יום כבראשית. לחדש מלב אמיתי, והקפדנות תתרכך" (ימימה אביטל)