"אמורה הלומדת לצפות, לגלות, מה עליה לעשות על נקי בשבילה, לתיקונה, לשחרורה."
אחריות אישית למצבי. כמה פשוט, כמה נכון, כמה חדשני.
כל החיים חיפשתי, מי אחראי לזה שאני כועסת ("הילד הזה לא מקשיב לי"), שאני עצובה ("הבעל הזה לא מפנק אותי") שאני עייפה ("ההורים האלה לא עוזרים לי"), שאני דואגת ("הילדה הזאת לא עונה לטלפון").
בלימודי ימימה נפקחו עיני לראות שכל מי שאחראי למצבי זו אני.
אני??
מסתבר שכן. אני יכולה לבחור אם לכעוס, אם להתעצב, אם להיעזר, אם לדאוג, אם לבטוח, אם לשמוח, אם למצוא מקומות מחזקים, לחפש דרכים מקרבות, להשתמש במילים טובות, להיות בשקט או להתמקד ברעש, במילים המרחיקות, ברגעים המחסירים.
הכול נמצא בתוכי והבחירה בידי. כל האחריות עלי.
כמה מלחיץ? כמה משמח.
אני יכולה לשנות את המצב שלי.
כשאני מזהה שאני כועסת (דואגת, עצובה, לחוצה) אני יכולה לעצור, להתבונן, לזהות מה בדיוק מכעיס אותי (ציפייה שלי, רצון שלי שלא מומש, פנטזיה שלי שלא מציאותית, ביקורת דמיונית, הפרזה, החסרה) ולהפריד אותה מהמציאות:
הייתי רוצה שהבית יישאר תמיד מסודר אבל הילד שחזר מבי"ס מיהר לשירותים וזרק את התיק בסלון. זה לא נגדי.
הייתי רוצה שבעלי יכתוב לי שירי אהבה אבל התחתנתי עם איש מחשבים, זה לא נגדי.
הייתי רוצה שהוריי יבואו לעזרתי כל הזמן אבל יש לי הורים בריאים ועסוקים (תודה לאל), זה לא נגדי.
אני לא צריכה שמישהו אחר יתנהג לפי הציפיות שלי כדי להיות מאושרת.
אני נותנת לעצמי את ההבנה, הקבלה והתמיכה. ואז כולם מאושרים.
"כשיש הכרה לקיום האישי קם הרצון ההכרתי להיות פועל ומחזיר מידה לכל."