יש ימים שעוברים בנעימים אך בערב יש משבר, הכול לא מסתדר ויש כעס ועצבים והלב דופק וההרגשה היא שהכול נורא. יש מצבים בהם אני בטוב ובשמחה והתחושה היא נעימה וטובה אך פתאום נאמרת איזו מילה והלב נסגר והעומס משתלט וההרגשה איומה. יש רגעים שאני בטוב ורגעים שאני בעומס. יש רגעים שאני בדיוק ורגעים שאני במאבק. אז מה אני? עמוסה או מדייקת? טובה לעצמי או רחוקה מעצמי? זה או זה? גם וגם?
היום בשיעור למדנו על היחסי התמידי הכול תמיד יחסי. יחסי למי? יחסי לעצמי. יחסי למה? למה שהיה. בלימוד של תורת ימימה אין דרישה לציון 100 כי אין ציון 100. אין דרישה לדיוק מושלם כי אין דיוק מושלם. אין דרישה להבנה אחידה כי לא קיימת הבנה אחידה. אין דרישה להיות תמיד בטוב, לא לכעוס לעולם, להיות מושלמת. אין כזה מצב. כל הזמן דברים קורים. כל הזמן הסביבה משתנית, כל הזמן אני משתנית. בלימוד של תורת ימימה לומדים לראות את מה שקורה לי עכשיו. את מה שמתאפשר לי עכשיו. לימוד של חשיבה הכרתית מחייב תשומת לב למתרחש. מחייב גמישות של הבנה, מחייב קבלה של מה שאני יכולה. האם אני ערה למה שקורה בתוכי? האם אני שמה לב לאיזה חלק התחזק בי? האם אני בהכרה להתעוררות הכוח שלי? האם אני שמה לב לאיזו חסימה השתחררה?
"לסגל את המחשבה מההתחלה של המידה שהיא בתוך המידה והיא מידת הדברים." כך אומרת ימימה. הלימוד של תורת ימימה הוא לימוד מתוך התקרבות אל המילים ואל עצמי במידה שנכונה לי ברגע זה. מידתיות. זה לא הכול או לא כלום. זה לא שחור או לבן. זה לא הכול טוב או הכול רע. לא בי, לא בשני, לא בחיים בכלל. ללמוד את המידה. מידת הגמישות, מידת היכולת, מידת ההסכמה, מידת הפתיחות. התקרבות לעצמי במידה שאני יכולה ברגע זה. התקרבות לאחר במידה שמתאימה לי ברגע זה. לפעמים אני עדיין כועסת וסוערת. זה בסדר. פעם כעסתי יותר, פעם לקח לי יותר זמן להירגע. יש שינוי. ביחסי התמידי. לפעמים לא מתאים לי להתקרב. זה בסדר. נכון לעכשיו הלב סגור , אין דרישה לפתוח בכוח. יש מקומות בהם הלב פתוח, יש מקומות בהם אני מצליחה לתת רגש טוב. יש שינוי. ביחסי התמידי. לפעמים הדאגה משתלטת עלי, לא נותנת לי מנוחה. זה בסדר. אני מקבלת את עצמי כדואגת. וזה הדיוק המתאפשר. ביחסי התמידי.
היום זה כך, מחר יהיה אחרת. וטוב שכך. כל יום והדיוק המתאפשר בו, כל יום והתיקון שמביא איתו, כל יום וההבנות שלו. כמה טוב שהכול יחסי בחיים.