בתחילת השיעור המורה ליוגה אמרה: "תשימו לב איזה אזור בגוף מבקש תשומת לב היום".
"קל" חשבתי." זה הלב". הלב המכווץ, הכואב, הסובל, הדורש, החש שלא נותנים לו מה שהוא צריך, המסרב להסתפק במה שיש. הלב הזה מבקש תשומת לב מהבוקר.
ואז התחיל האימון: נשמנו, כיווצנו, מתחנו, פיתלנו, למעלה, למטה, שמאל על ימין וימין על שמאל. עבודה של ריכוז ודיוק, עבודה של תשומת לב, עבודה המחממת את השרירים ומגבירה את הדופק.
"ועכשיו" היא אמרה, "תשימו לב שוב לאזור הזה, שביקש תשומת לב. איך הוא מרגיש עכשיו?"
עכשיו? עכשיו הוא שקט. הלב הכואב נפרם, המנעול החוסם נפתח, נוצר מרחב חדש.
איך זה יכול להיות? הרי לא התייחסתי ללב, לא בדקתי את הכאבים שלו, לא חיטטתי בסיפורים שלו. איך הוא השתחרר?
אולי החום שחרר אותו. אולי העבודה הפנימית שהגבירה את זרימת הדם, הנשימה המאורגנת שסיפקה חמצן, הגוף שהתגייס, הם שחררו את הלב המכווץ. חום הגוף הצליח לפרום את חוטי הלב הסבוכים.
כל כך פשוט. ואם זה עובד כך באימון יוגה, זה יכול לעבוד גם בחיים.
חום הלב פותח קשרים, חום הלב מייצר חיבורים, חום הלב משחרר חסימות. התפקיד שלי הוא לייצר את חום הלב.
לייצר חום הלב דורש עבודה. עבודה מאד מתגמלת- אך עבודה.
זה דורש קודם כל הסכמה. הסכמה להיות טובה לעצמי. בלי אבל, בלי אולי, בלי לראות כמה אני לא, בלי לחשוב למה אני לא יותר.
הסכמה להיות אני, כפי שאני. הסכמה שמה שאני נותנת לעצמי זה טוב. הכי טוב לרגע זה. זה להיפרד מהביקורת, להיפרד מהמרמרת, להיפרד מרגשות האשמה. ואם אני לא מצליחה? אז גם ככה אני טובה. מקבלת את הביקורת שקיימת ולא מתווכחת איתה, מזהה את הדרישה ולא עונה לה, שומעת את הכעס העצמי ומחייכת אליו.
הכל בסדר.
ואז אוהבת. מוצאת מה אני אוהבת בי. בגוף שלי, בבתוכו שבי, בעשיה שלי, במה שאני מקבלת. אוהבת באמת, בקלות, ברצון. אוהבת מרגש אמיתי. האהבה הזאת היא הרגש שיוצר בתוכי חום, זה החום שמתפשט לכל האברים, אלו האברים המשתחררים ונפתחים, והנה מתגלה האור הנסתר, והנה נשמע הסוד שהיה כמוס, והנה המרחב החדש שנפתח. מרחב להבנה, להתחזקות, לאפשרות חדשה, ליום חדש שמתחיל.