יש לי רעיון, רעיון נהדר. יש לי רעיון שממלא אותי שמחה ואנרגיה, שמעורר אותי לעשיה, שהופך אותי לפעילה. יש לי רעיון שמחייה אותי ומרים אותי לשחקים. מתאים לי, נכון לי, שמח לי ואני יוצאת לדרך.
יש לי רצון. רצון ברור, רצון חזק, רצון שבוער בי. יש בי רצון שמחכה להתממש, להתגשם, לקרום עור וגידים. יש לי רצון שמניע אותי קדימה. אני מקשיבה לרצון שלי ויוצאת אתו לדרך.
הרעיון קיים, הרצון קיים, והדרך? הדרך ארוכה וקשה ולא משתפת איתי פעולה. יש חסימות ומכשולים, יש עיכוב, יש חוסר היענות או סתם איטיות. ההתלהבות הגדולה שלי דועכת והופכת במהרה לאכזבה. כל כך רציתי, זה היה כל כך ברור, אז למה זה לא קורה?
יש זמן פנימי וזמן חיצוני. הזמן הפנימי הוא זמן ההבשלה, הגדילה, ההתחזקות.
הזמן החיצוני הוא מציאות חיינו.
לפעמים הם בהלימה ולפעמים לא. כשאני מחוברת לזמן הפנימי שלי ומתנגדת לזמן החיצוני, למציאות, למתרחש- אני סובלת.
מרגישה לא מובנת, לא מצליחה. חושבת שהעולם לא הוגן, שהיה צריך להיות אחרת ושוכחת שיש זמן מתוחם לכל פעולה. כל דבר בזמנו.
הדרך עם פיתוליה, עיכוביה, עצירותיה היא חלק מתהליך, יכול להיות שאני לא מבינה אותו. יכול להיות, קרוב לוודאי, שאני רואה רק חלק קטן מהתמונה. כל ויכוח שלי, כל תסכול ואכזבה שלי מול המציאות מפריעים לי להבין: זה זמן ההתרחשות. זו המציאות ואני חלק ממנה.
מה שיכול לשחרר אותי מהתסכול הזה היא ההבנה ש"מה שמתרחש מתקבל".
צריך את העיכוב. צריך את העצירה. צריך את הסירוב. צריך, כי זה קרה.
ואז אני מוזמנת לחזור אל הרצון, אל הרעיון, אל עצמי. איך אני בעצמי יכולה להיעזר בי? איך אני יכולה להועיל לעצמי? לחזק את עצמי? לדייק את עצמי?
הופכת את הרצון מרצון לפעולה חיצונית לרצון לפעולה פנימית. רצון נקי מכל מיותר, מכל אחיזה, מכל הוכחה או דרישה. רצון להיות אני במיטבי, כשהמציאות לא משנה אותי.
ימימה לימדה אותי שאין המצבים קובעים למהות אלא המהות קובעת למצבים.
הדרך הארוכה, התהליך שלא מתקדם, חוסר שיתוף הפעולה, לא קובעים למהות הטובה שלי. לנתינה המדויקת שלי, לרצון להיטיב שלי, להבנה המקבלת שלי אלא ההיפך. המהות הטובה קובעת למצבים: מקבלת, מסכימה, ממתינה, מתחזקת, מדייקת. מדייקת את הזמן הפנימי אל הזמן החיצוני.
מסכימה למה שקורה, מסכימה להמתין, מסכימה לחיים, מדייקת כלפי קיומי.