יש דברים בחיים שאני יודעת שהם חיוניים לקיומי, הכרחיים לאושרי, עוזרים לי לתפקד במצבי קושי. זה יכול להיות קפה בבוקר: בלי קפה אני לא מתפקדת זה יכול להיות אדם אהוב: בלי לדבר איתו/ איתה כל יום אני לא מתפקדת זה יכול להיות מצב פיזי: בבלאגן הזה אני לא מתפקדת או תודעתי: אני חייבת להיות צודקת כדי לתפקד.
חייבת. כך לפחות אני חושבת ,ומתנהלת דרך החייבת. לא מדברת לפני הקפה, דורשת מהשני להיות בקשר רצוף, משתלטת על בני הבית שיסדרו, ותמיד מתווכחת כדי להרגיש צודקת. אין בעיה עם החייבת, עד שזה מגיעה לסובלת: אם אין קפה אני לא מתעוררת, אם השני לא זמין אני כואבת, אם בני הבית לא עומדים דום אני מבולבלת ואם לא מסכימים איתי אני מתמוטטת... החיים משתנים ודינמיים ומול השינויים שהחיים מזמנים לי אני סובלת. הסבל מודיע לי: גברת, את אוחזת. אוחזת ברעיון הזה, באדם הזה, בהתנהגות הזאת – וזה גורם לך לצמצום, לשיתוק, לכאב, לכעס, לצער, להחסרה. למה אני אוחזת? כי מה יהיה בלי? איך אצליח להתעורר? איך אצליח להירגע? איך אצליח להיות אני? איך אדע מה לעשות? איך אצליח לתפוס מקום ? המחשבה האשלייתית מתעתעת בי, משכנעת אותי שכנועים מתוך נימוקים ישנים, מתוך למידה ילדותית, מתוך הפחדים והחרדות שלי. אבל עכשיו זה כואב לי, זה מפריע לי, וזה סימן שהמחשבה הזו לא רלוונטית יותר. טוב אז אני אוחזת, אני אומרת, ואפילו מסכימה לשחרר, מסכימה שההרגל הזה, המחשבה הזו, הרעיון הזה מיותרים לקיומי. מסכימה שהכאב, הכעס, הצער והבלבול שמלווים את האחיזה הזו לא חיוניים לחיי. ההיסוס, התוקפנות, הערבוב לא תורמים לי כלום, להפך הם מעכבים אותי, מחסירים ממני. אז מה אני עושה? איך משחררת? איך מפסיקה לרקוד את הורת ההיאחזות?
כאן נכנסת לפעולה הבינה. הבינה החכמה והרגישה, המחברת את הלב הטוב והמחשבה הטובה, חיבור הפורץ חסימות. ההבנה הבינתית מתחברת לכוחותיי הטובים, להבנותיי המעמיקות, לאמת שלי שהלב מסכים לה, והרצון מוכן לה והמחשבה מקבלת אותה ואני שומעת אותה בקול רם וצלול: את חשובה לקיומך, את הכרחית לאושרך, בלעדייך את לא מתפקדת. איפה את? התערבבת עם דברים מחלישים, תלית את קיומך באחרים, במצבים חיצוניים. תחזרי לעצמך. הבינה מרחיקה אותי מהמיותר ומקרבת אותי לעצמי. די להפר את עצמי. יש לי כוח, יש לי יכולת, יש לי מרכז ועוצמה ושיווי משקל. יש בי שפע של נתינה ואהבה והתכוונות. אני מוזמנת להשתמש בשפע הזה לטובתי. לשחרר את האחיזה במיותר תוך כדי התעמקות בטוב הקיים בי. איך אדע מה לתת לעצמי? אלמד מהאחיזה, כדברי ימימה אביטל: "באם נגלה אחיזה נגלה מה חסר" אם אני אוחזת בסדר חיצוני: אתן לעצמי ארגון פנימי אם אני אוחזת בביטחון מקיומו של השני: אתן לעצמי ביטחון בקיומי אם אני אוחזת במאבק על המקום: אאפשר לעצמי מקום מוגן ובטוח אם אני אוחזת בקפה: אתן לעצמי את מתנת הבריאות. ומה עם כאב הפרידה מהאחיזה? צועק עומס קטן מהצד. הכאב? זה כאב האשליה. הכאב המשלה שאי אפשר בלי האחיזה הזאת.
"כשהלב והמחשבה מדייקים דרך קבלה עצמית, מביאים את הפירות שבכוחם לפרק את מה שלפניהם"(ימימה אביטל) קבלה עצמית, הקשבה פנימה,זיהוי כוחותיי, נתינה לעצמי- מפרקות את המיותר. מאפשרות לי דיוק משחרר. ואז יותר קל, יותר נכון, יותר משמח. ובלי כאב כלל.