אני מבינה שכשאני מתערבבת עם השני, אני לא אני. אני מבינה שהסתכלות/ הקשבה מבעד לעומס היא אשליה. אני מבינה שכשאני תלויה בהכרה חיצונית אני רחוקה מעצמי. אני מבינה שהעומס מחליש אותי.
אני מבינה. כלומדת אני לומדת לזהות הבנות מהותיות, כאלה שבאות ממהות של מחשבה, ממחשבה טובה ומאירה. כלומדת אני מלקטת הבנות, ואז מה? מה עושה עם אותן ההבנות? היום למדנו בשיעור על ההבנה המהותית ככלי. להשתמש בהבנה המהותית ככלי להתקרבות לעצמי. ימימה מזמינה אותי לבחור הבנה אחת ולראות: מה היא מלמדת אותי? מה היא מלמדת עלי? מה חסר לי? לבחור הבנה אחת ולצפות על עצמי דרכה. למשל: אני מבינה שהעומס מחליש אותי. מה מלמדת אותי הבנה זו? היא מלמדת אותי שמה שפעם זיהיתי כחוזק הוא בעצם חולשה. המקום שבו אני סוערת, נעלבת, מתפרצת, אינו מקום שמגדיר אותי, אינו מקום שמחזק את מקומי אלא הוא מקום שמפזר את כוחי, משאיר אותי מותשת, מפורקת, נעצבת. המקום שבו אני שותקת, נאלמת, נסגרת, משתבללת, אינו מקום ששומר עלי, אלא מקום שסוגר אותי עם הרגשות הקשים ולא מאפשר לי לתת לעצמי או לקבל שום רגש טוב, שום מילה טובה. אין יוצא ואין בא לשמחה ולאהבה. כשאני מזהה את הרגשות האלה כעומס ומבינה שהעומס הוא שגורם לי למאבק בתוכי ולהתרחקות ממקומי, אני מפסיקה להשתמש בו. אני מסכימה להיפרד ממנו, אני עוצרת אותו כשהוא מתחיל להשתלט. ההבנה מלמדת אותי שהמקומות שפעם היו אצלי בשימוש יומיומי בעצם מיותרים לי. מה ההבנה הזאת מלמדת עלי? היא מלמדת שהתחזקתי. שאני מצליחה לצפות על עצמי מתוך מידת רוחק, שאני מצליחה לזהות בתוכי רגשות ומצבים מחלישים ולתחם אותם. ההבנה הזאת מלמדת עלי שהטוב שבי התפשט וקיבל יותר מקום. דרכו, דרך ההסתכלות המהותית אני יכולה לצפות על העומס ולקרוא לו מיותר. אני לא באמת צריכה אותו יותר. מה חסר לי? כשאני פונה לעומס שמחליש אותי חסר לי ההפוך לו. כשאני פונה לתוקפנות חסרה לי קבלה. כשאני פונה לכעס חסרה לי חמלה. כשאני פונה לעלבון חסרה לי הכרה. כשאני פונה להסתגרות חסרה לי פתיחת הלב. כשאני פונה להתרחקות חסרה לי הקִרבה. כל אלה נמצאים בתוכי. אני מוזמנת לתת אותם לעצמי. לקבל את עצמי כטועה, לחמול על הילדה הכועסת, להכיר את הטוב הקיים בי, לתת רגש טוב לעצמי, להתקרב. להתקרב אלי. כמו שאני. טובה, כועסת, נעימה, צועקת, מחבקת, מאיימת, משמחת, מרתיחה. להסכים להיות אני. את כל זה מלמדת אותי ההבנה. ההבנה האמיתית המהותית, שמחוברת לרגש טוב ופתוח, לקשב אמיתי לעצמי ולרצון. לרצון להיות בטוב. במקום של חיבור כל החלקים בטוב שלהם אני נושאת תפילה: לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים; וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי
תפילה לפתיחת הלב, תפילה להבנה חדשה שתבוא, תפילה לבניית מקום חדש ויציב בקרבי, מקום של התקרבות.