הכאב, ההלם, הבכי, המציאות הבלתי נתפסת.
ארבעים וחמש נשמות עזבו אותנו, כל כך הרבה הורים שכולים, אלמנות, יתומים.
מה נעשה עם הצער הזה? לאן נוביל אותו?
המוח שלנו לא יכול לסבול את מה שאינו מבין,
הלב אינו יכול לשאת כאב כל כך רב.
אז מחפשים משהו להיתלות בו. מישהו חייב להיות אשם, חייבת להיות סיבה לכזה דבר. אולי הממשלה, אולי השרים, אולי המשטרה, אולי (שוב) החרדים, הרבנים, העסקנים. מה הם לא ידעו? מה הם לא ראו? מה הם לא קראו את כל האזהרות?
אם רק נדע בגלל מי זה קרה, נהיה רגועים.
נדע שעכשיו יש שוב סדר בעולם, שדברים לא קורים ככה סתם, שאסון שכזה לא יקרה שוב.
שבת שלמה היתה לי. שבת שלמה להסתובב עם המחשבות, עם הרגשות, שבת שלמה שבסופה הבנתי שזה לא יעזור. שאין מישהו שיקח ממני את העצב הזה, שאין תשובה שתסביר את הכל.
שיש רק זמן שצריך להתמודד איתו, אֶבֶל שצריך לחוות אותו. אי אפשר לברוח להָאָשמה.
אולי במקום לחפש תשובה נגלה חמלה, אולי במקום לחפש אחראי נחפש אהבה, אולי במקום לשהות בכעס נתחזק בתפילה.
מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הוּא יְבָרֵךְ וִירַפֵּא אֶת כל הנִפְגָעּים בְּאָסוֹן הָר מֵירוֹן
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּלֵּא רַחֲמִים עָלָיהם לְהַחֲלִימם וּלְרַפְּאֹתם וּלְהַחֲזִיקם וּלְהַחֲיוֹתָם, וְיִשְׁלַח לָהֶם מְהֵרָה רְפוּאָה שְׁלֵמָה מִן הַשָּׁמַיִם לְרַמַ"ח אֵבָרָיהם וּשְׁסָ"ה גִּידָם בְּתוֹךְ שְׁאָר חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב. וְנֹאמַר אָמֵן: