לפני כעשר שנים עזבתי מקום עבודה. מקום בו התפתחתי מבחינה אישית ומקצועית, יצרתי חברויות והרגשתי מאד שייכת אליו.
לפני כעשר שנים עזבתי מקום עבודה שהיה עבורי בית במשך שתיים עשרה שנים, כי הוא כבר לא התאים לי יותר. עזבתי בלי לדעת לאן.
כולם שאלו אותי מאיפה האומץ? ככה לעזוב, ללכת אל הלא נודע, לא חבל? לא מפחיד? ואני לא הבנתי על מה הם מדברים.
לא היה בי שום אומץ. היתה ידיעה ברורה שכאן אני כבר לא יכולה להישאר, שאני חייבת להתקדם הלאה, אולי כמו אצל העובר כשמגיע זמנו לצאת אל אוויר העולם. הוא לא מתלבט ואפילו לא עושה מסיבת פרידה לרחם שאירחה אותו כל כך יפה במשך תשעה חודשים. הוא דוחף ויוצא אל הלא נודע.
מאז עשיתי הרבה שינויים בחיים שלי. הפכתי משכירה לעצמאית, פיתחתי קורסים משלי, הוצאתי שני ספרים, פתחתי עשרות קבוצות ולימדתי מאות שיעורים. וכל זה בלי אומץ כלל. פשוט לא יכולתי אחרת.
שאלת האומץ היא שאלה שמעסיקה אותי. מייחסים לאומץ חשיבות רבה בהתגברות על פחד, ביכולת לעשות מעשים נועזים, בפריצת גבולות. אם יש בי פחד, חשש והיסוס- האם אני נמצאת במקום המדויק שלי? האם אני באמת מחוברת לכוחותי באותו רגע? האם אומץ דורש ממני מאמץ? ואם כן אז האם הוא מחזק אותי או מחליש אותי?
אולי במקום אומץ אפשר להשתמש במילה דיוק? כשאני מדויקת עם עצמי, אני עושה את הצעד הבא שמתבקש לי. בלי מאמץ, בלי היסוס, גם אם קיים הפחד- פשוט לא יכולה אחרת.
אז איך מגלים את הדיוק הזה?
ימימה מבהירה לי: "הכרת החלקים המיותרים כפי שהם, הבאתם בפני הכרתך, אינך מדחיקה אותם,
יש לך אומץ להיות את".
הכרת החלקים המהססים, החוששים, הפגיעים שבי בלי לשפוט אותם. זיהויים כחלק ממני בלי להתבייש בעצמי, הסתכלות על עצמי ביושר לב- מאפשרים לי את האומץ להיות אני. וכשאני מסכימה להיות אני, כשאני מקבלת את עצמי באמת, אני מדויקת עם עצמי. לא נאבקת, לא מהססת, לא שופטת, לא מתנצלת. פשוט מתקדמת.
מאמצת אל ליבי את ההסכמה להיות אני, שמחה במקומי. ממשיכה הלאה.
