זו התגובה האוטומטית שלי לכל סירוב. מרגישה דחויה ולא רצויה.
זה אפילו לא עובר דרך השכל, מיד נלחץ הכפתור בלב והוא נסגר ומתמלא ברגש המכאיב של: לא רוצים אותך.
זה תמיד אישי, זה תמיד נגדי, זה תמיד מקטין, מחליש ומחסיר. גם כשזה השליח שלא מגיע או הודעה שלא מקבלת מענה. כשזה ביטול או חוסר היענות של מישהו שקרוב אלי, זה כמובן כואב שבעתיים.
פעם הייתי אוחזת בכעס ובעלבון וניזונה ממנו- כמה שאני מסכנה, כמה שאני סובלת, כמה שזה לא פייר וכמה נעים לי פה ברחמים העצמיים.
היום אני כבר לא יכולה לשהות שם יותר מדי, היום אני כבר לא יודעת מה כואב יותר, כאב הדחייה או כאב ההישארות בדחיה. כך או כך כואב לי.
אז מה עושים כשכואב?
יש כמה שלבים:
השלב המיידי- לפנות ישר ל"אקמול", משתק הכאב הקרוב: סיגריה, אוכל, קניות, קיטורים.
השלב הבא- לנשום ולתת לכאב לצאת- לבכות, להרגיש, להישטף עם הרגש.
ואז לקבל את הכאב כחלק ממני שהתעורר והשתלט, ולנתק אותו מהמתרחש החיצוני- זה לא בגלל השליח, בעלי לא אשם, החברות הן לא חסרות התחשבות. זה כאב שלי שמציף אותי. אני רואה אותו, מכירה אותו, משלימה אותו, ממתינה.
ואז מגיע שלב של מלאכת ההיפוך וההשלמה- כואב לי כי חסר לי. חסרים לי הכרה, מקום, אישור, ערך. אני זקוקה להם ממקור חיצוני. המקור הזה לא נמצא שם בשבילי. אני מתאכזבת ומרגישה עוד יותר חסרת הכרה, מקום, אישור, ערך וחוזר חלילה.
כשאני רואה את זה מתעוררת ההבנה. הרי המקום שלי לא תלוי בדבר. הערך שלי לא תלוי בגורם חיצוני. ההכרה בקיומי אין בה ספק, והאישור היחיד שקיים הוא שלי לזְכוּת קיומי.
ימימה מלמדת אותי: "זכות לקיומך קודמת לכל".
היא קודמת לרצון להיות נאהבת, לרצון להיות מוערכת, לרצון להתקבל. זכות לקיומי היא הדבר הכי מדוייק שאני יכולה לתת לעצמי. זה מנקה מאמץ יתר, הפרזה, החסרה עצמית. זה מסלק ספקות, בלבול והיסוס.
האחרים פועלים מהמקום שלהם, אני חוזרת למקום שלי, בטוב, בהסכמה, בחיבור לעצמי.
"אז מהיום מפסיקה להתאמץ, שיסכימו או לא- זכות לקיומך קודמת לכל".
המילים המרפאות של ימימה פותחות חזרה את הלב, מייבשות את הדמעות, מחזירות את החיוך.
כמה טוב להיות טובה לעצמי.
