להיגמל. זה מה שאני צריכה. להיגמל מצורך שמנהל אותי. מהקפה שבלעדיו אני לא מתעוררת. מהשוקולד שבלעדיו אני לא רגועה. מהטלפון הנייד שהפך להיות חלק מגופי. וגם ממערכות יחסים. יש מערכות יחסים שאני צריכה להיגמל מהם. מערכות יחסים שכבר לא טובות לי. קשר שפעם היה טוב ומיטיב, פעם מילא אותי שימחה, פעם חיזק אותי, פעם ריגש אותי. קשר שחשבתי שיש בו אהבה וחברות ואכפתיות והדדיות. הקשר הזה עובד עכשיו כמו השוקולד והקפה והסיגריה. מחליש במקום לחזק. משעבד במקום לשחרר, מבלבל במקום להבהיר, הקשר הזה, החומר הזה, כבר לא עושה לי טוב. אז מה הבעיה? הבעיה שאני מכורה. מכורה לנעימות שבגוף אחרי התפשטות הקפאין בדם, מכורה לאנרגיה הזמנית שהשוקולד נותן לי, מכורה לביטחון המדומה שמכשיר הטלפון מספק לי ומכורה לתחושת השייכות של מערכת היחסים. מכורה לאשליה. אשליה מתוקה. כמו סם היא זורמת לי בוורידים ומספקת לי תחושת רגיעה. זמנית. מאד זמנית. וכשהיא נגמרת? אז העדר הקפה גורם לי כאב ראש, והשוקולד אחראי על מידה נוספת במכנסיים, ומערכת היחסים משאירה אותי עם לב שבור. אני מכורה. מבינה שלא טוב ולא מפסיקה. אומרת לעצמי זו הפעם האחרונה (עד הפעם הבאה). אבל מגיע רגע של די! רגע שבו הכאב גדול מהעונג. בו האכזבה רבה על הקבלה. רגע שבו הטוב שבי גובר על העומס. די! די להסתפק באשליה מתוקה, בתעתוע, ב"כאילו", ברגע אחד. יש עולם שלם מחוץ לאשליה והוא מתוק לא פחות ומנחם הרבה יותר. להיגמל, זה מה שאני צריכה. מסתכלת על המילה הזאת ונזכרת במילים: גמילות חסדים, לגמול טוב, ברכת הגומל. להיגמל מהאשליה המתוקה זו גמילת חסד לעצמי. לתת מהטוב שלי לעצמי במקום לתת לי משהו חיצוני, להיות אחראית על הגוף והנפש שלי במקום להפקיד אותם בידי חומרים או אנשים אחרים. לגמול לעצמי טוב מתוך אהבה לעצמי, הכרת כוחי, ישרות ליבי וראיה מפוקחת של חיי. כאן מתחיל השינוי. גם אם הוא כואב, גם אם אני עייפה או חסרת מנוחה או מתגעגעת, אני יודעת שאלה כאבי גמילה. גמילה מהמיותר המתעתע, התקרבות לעצמי וגילוי עוד ועוד כוחי, יכולתי, עוצמתי, האהבה שבי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת, שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוּב
top of page
bottom of page