בשבוע שעבר עשיתי משהו בפעם הראשונה, נעניתי להזמנתה של חברתי דפנה, למפגש מדיטציה בצל של גפנה.
שכבתי בצל הגפן השופעת, בריזה נעימה הפתיעה, הציפורים צייצו מסביב, ואני שקעתי לתוך עצמי. שמעתי את דפנה מדברת, היא אמרה משהו על בְּרָכָה ואני התמזגתי אל המילה הזאת.
ברכה, להיות ברכה, להרגיש ברכה, לקבל ברכה.
הרגשתי את הברכה עוטפת אותי, ממלאה אותי, מרככת את החלקים הקשים שבפנים, את החלקים הרועשים שבחוץ. הברכה היתה כמו דבש מתוק, כמו שמיכה רכה, כמו כנפיים הנושאות אותי למעלה.
מתוך המדיטציה הזאת שבתי אל המרפסת, אל הגפן ואל דפנה, והברכה המשיכה ללכת איתי במחשבה. האם אני מבורכת? בוודאי שכן. יש בחיי אהבה, שפע, למידה, נתינה, שמחה, חברוּת. מה עוד צריך?
האם אני מרגישה מבורכת? תלוי מתי. יש רגעים כאלה, כמו בזמן המדיטציה, שהבפנים והבחוץ שקטים ומתוקים. ובשאר הזמן? אני מרגישה קצת משועממת, קצת נעלבת, קצת מתוסכלת, קצת מרוגזת, קצת אוחזת, קצת מתעצבנת. קצת כך וקצת כך, מדי פעם, בא והולך. אבל מספיק כדי לא להרגיש מבורכת כל הזמן.
איך אני סוגרת את הפער, בין הידיעה שהברכה שורה בחיי, תמיד, ובין התחושה הפנימית, שלפעמים לא מחוברת לברכה כלל?
אני חושבת שוב על הגפן, רואה איך היא מוציאה קונקנות שנאחזות ומשתרגות זו בזו ובמה שאפשר מסביב. אולי זו הדרך? למצוא ברכה קטנה, שמחה קטנה, טוב קטן, ואיתו לטפס למעלה. להוציא קונקנה קטנה של רצון טוב וראיית טוב, להיאחז ברעיון טוב, במעשה טוב. לא לצפות לאשכולות ענבים שיופיעו תיכף ומיד, לא לצפות מעצמי לתת צל ופרי לכל אחד. לקבל את הברכות הקטנות של יום חולין כשמחות גדולות, ושאר הדברים, המרגיזים, המתסכלים, המעליבים, יחלשו מול הכרת הברכה, כוחה ושמחתה.
נזכרתי במשל יותם, כשהעצים חיפשו להם עץ שימשול עליהם, הם פנו לגפן שענתה: "וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים" (שופטים ט'). בפתחו של חודש אלול אני מבקשת להיות מחוברת, כמו הגפן, אל ברכתי, אל חסדי ואל השמחה שאני מביאה לעולם ולדעת לוותר על השליטה בכל השאר.
חודש טוב.