"הנכם מוזמנים לפגישת מחזור" הגיעה ההודעה עם כל הפרטים. מחזור מ' של הגימנסיה בראשון לציון מתאסף, הזדמנות נדירה לפגוש את כל מי ששמחתי לא לראות כבר שלושים שנה. בנות שלא דיברו איתי אז, בנים שלא ידעו מי אני ואולי תהיה שם גם ההיא שסכסכה ביני ובין חברתי. לחזור לשם? לנסוע לפגוש אותם?
מרגישה את הלב שלי מתכווץ, מרגישה את הדחייה משתלטת עלי, אני לא רוצה ללכת. לא רוצה להיות שם. הילדה הקטנה רוקעת ברגליה בלב שלי ומסרבת להיכנע.
אני נושמת. נושמת ולא מתווכחת, למרות שמופתעת מעוצמת ההתנגדות.
ממתינה, נותנת למחשבות לעבור. שומעת את הקול המבוהל, מרגישה את הפחד משתלט. בשבריר שניה נעלם המבנה היציב שלי, נשברו הכלים ההכרתיים. בשבריר שניה חזרתי לתיכון וכל חוויותיו.
ואז מגיעה המחשבה: ואם אלך? אם אתלבש יפה, אמרח אודם אדום ואלך לפגוש אותם, מה יהיה? אולי אגלה שהסכסכנית הפכה לנחמדה, אולי אתעניין במה הבנות האחרות עושות, אולי אופתע לראות מה קרה לחתיך של השכבה?
מקשיבה למחשבה ומרגישה את המתח בכל הגוף, את המאמץ, את התחושה ששוב אני הולכת לשחק לפני אחרים, לעטות מסכה, להראות שהכל בסדר.
תנוחי, אני אומרת לילדה.
תנוחי, את לא הולכת. את כבר לא צריכה ללבוש שריון ולצאת לקרב, את יכולה להישאר בבית עם טרנינג.
אני אומרת לה שהיא כבר לא צריכה להוכיח שהיא קיימת, שהיא שווה, שהיא יפה וחכמה.
אני אומרת לה את כל המילים שלא שמעתי אז, בזמן מלחמת ההישרדות היומיומית שלי.
אני מרשה לה להרגיש את כל הרגשות הסוערים, את כל הדחייה והעצב. למרות שהם לא קשורים למציאות שלי עכשיו, למרות שאני יודעת שהם רק בדמיוני, למרות שקיבלתי שלוש פניות מְחַברים מהתיכון שאמרו שמקווים לראות אותי בפגישה.
למרות הכל אני מסכימה לילדה להיות חלשה, לא מכריחה אותה להתגבר, להתחבר, להוכיח.
מרגישה איך הילדה שבי נרגעת, שמחה לנוח יחד איתה, לגלות את השקט שממלא אותי במקום המאבק והמלחמה.
מרגישה בטוחה, מוגנת, על מקומי. יש מי ששומר עלי, יש לי מקום בו אני לא צריכה להתנצל ולהסביר, בו מותר לי להיות אני עם כל הפחדים שלי.
לפעמים עבודה הכרתית זה להתחבר אל עצמי במקום שאני ולהסכים למה שמגיע. לפעמים עבודה הכרתית זה לעזור להתגבר על הפחד דרך חיבור אל הכוח הקיים. לפעמים בעזרת העבודה ההכרתית אני יכולה לצאת מחוזקת לעולם ולפעמים בעזרתה אני יכולה להישאר מכורבלת על הספה.
קשובה לליבה תמצא תשובתה, מקבלת התשובה ומתחברת לאהבה.
