בלימודי ימימה אנחנו מדברות הרבה על המקום האישי, המקום בו אני מרגישה נוכחת ושייכת. ימימה אומרת ש"במחשבה נאבקת אין מקום".
הבנת המשפט הזה של ימימה פתרה לי קונפליקט ותסכול שתפסו מקום בלב שלי וסגרו אותו.
אני כל כך מיומנת לתפוס מקום דרך מאבק, להוכיח את השני על טעותו כדי להרגיש שאני צודקת, לכעוס על האחר כדי להרגיש שהדרך שלי היא הנכונה, לדחות מה שלא נראה ולא נשמע לי, כי זה או אני או הם.
המקום הזה, הצודק, הנאבק, הכועס והמתוסכל אף פעם לא הביא לי תוצאות טובות.
הוא תמיד הביא דחיה, ריחוק, ותחושה חזקה יותר של חוסר מקום, חוסר שייכות בדידות ויאוש.
ימימה מציעה לי, לנו, דרך אחרת. היא פותחת חלון להסתכלות חדשה, להתקרבות מיטיבה.
ימימה אומרת שאת הכוח שלי, את המקום שלי, את התמיכה שאני זקוקה לה, אני יכולה למצוא ממש בתוכי, בעזרת שינוי הדרך בה אני מקשיבה ואני מסתכלת.
אין צורך להיאבק על המקום, יש מקום דרך הטוב. אין צורך לדחות כדי להתקיים, יש אפשרות להתקיים בטוב, אין צורך להסתגר מול המתרחש, אפשר לראות את הטוב שיש בו ולהתחבר אליו.
כשאני מפסיקה לדחות אני מצליחה להיות.
ברוחה של ימימה לקחתי על עצמי לחזק את המקום האישי שלי דרך חיזוק עשיית הטוב, במידה המדויקת לי. למשל:
בפורים שלחתי "משלוחי מנות" דרך לקט ישראל לקבוצה משפחתית שלי שהתפרקה בגלל חילוקי דעות על המצב.
לקראת פסח נרשמתי לבישול אוכל למשפחות נזקקות.
הדברים ששמרנו במחסן כי "אולי מישהו פעם יצטרך" קיבלו בית חם דרך לשכת הרווחה.
אני מוצאת שהנתינה הקטנה והפשוטה הזו מרחיבה לי את הלב ומאפשרת לי לנשום יותר בקלות, להתמודד יותר טוב ואפילו לשמוח, גם כשאין הודיה מהצד המקבל.
אני לומדת את הדרך החדשה: להיות על מקומי דרך פתיחת הלב, נתינה טובה, הסכמה ונתינת מקום לאחר.
מתחברת למילותיו של אלון עדר ששר: "אני מדבר על אהבה עצמית, כשאני אוהב יותר- אז אני יותר אני"
ולימימה המלמדת אותנו שלכל אחד יש מקום, כולנו משתייכים לעם, "ביחד- יש חוקיות, זה מגיע למשהו נפלא. חכו ותנסו"
שנזכה.