אני שונאת לשמוע ביקורת, כל מה שנשמע באוזניי כביקורת סוגר וחוסם אותי. ביקורת בשבילי היא איום, היא מעמידה אותי בעמדת הגנה, מחזירה אותי לילדה הקטנה שלא מצליחה.
מצד שני, אני קלה בביקורת על אחרים: ככה לא מתנהגים, זה חוסר רגישות, זה לא מספיק טוב, זה בטוח לא יצליח.
אני שונאת ועושה בדיוק את מה ששונאת. האם יש כאן סתירה, דבר והיפוכו? או שבדיוק להיפך?
מימימה למדתי על "המשקיף והמשתקף". שני דברים המשלימים זה את זה, המלמדים אותי זה על זה. ביקורת חיצונית מעידה על ביקורת פנימית.
אולי הילדה שנורא רוצה שיגידו שהיא טובה, חשובה ואהובה, מנסה להיות חשובה, טובה ואהובה לפחות בעיני עצמה? אולי המקום שנסגר מול דבר ביקורת הוא המקום שמנסה להתחבר דרך ביקורת? אולי המקום שמחפש אישור הוא זה שגם נותן לאחרים אישור?
אני מנסה להסתכל על הילדה והביקורת, זאת שנסגרת כנשמרת ואז מתוך סגירותה היא פועלת. אני מתבוננת ומקשיבה: מה זה בעצם להעביר ביקורת?
זה להגיד את דעתי האישית על מעשהו של מישהו אחר. זה להסתכל, לשמוע, ולהגיב. אבל רגע, זו לא העשייה שלי, אלו לא הדברים שלי, זה לא מתוך המקום שלי, האם אפשר להבין לגמרי את מה שהשני עשה, אמר, התנהג? לא ממש. הדעה הזאת, הביקורת הזאת קשורה רק לילדה בעלת הדעה, והשני לא ממש חשוב.
ומה זה לשמוע ביקורת? זה לשמוע את הדעה האישית של השני על מעשיי שלי. איך זה נראה בעיניו? האם זה ראוי או לא? טוב או לא? מוצלח? יפה? מהמם? מדהים? כי אם לא אז זה אומר שגם אני (הילדה) לא. אבל רגע, זו העשייה שלי, הדברים שלי, המקום שלי. השני לא יכול להבין לגמרי את הסיבה למה שעשיתי, אמרתי, התנהגתי. הביקורת הזאת קשורה רק לדעתו של השני ולמקום שאני אבחר לתת לה.
ואולי בכלל אפשר לראות בְּביקורת גם משהו חיובי? ביקורת = ביקור.
לבקר במחוז של השני, בשטח שלו, במקום שלו. מותר לבקר, זה אפילו נעים. כשאני באה לבקר כדאי שאהיה עם לב פתוח, עם כוונה טובה. כדאי שאוכל לראות כמה יפה, כמה השתדלות היתה, כמה רצון טוב. כשאני באה לבקר רצוי שלא אדרוך ברגל גסה, לא אכבוש ואדרוס שטח לא שלי. רצוי שלא אשאיר אחרי בלגן וכעס.
ואם פתחתי את דלתי, את ליבי, את חיי למבקר, כדאי שאקבלו בחיוך ובהבנה. גם אם משהו לא מוצא חן בעיניו, לא נורא, הוא כבר הולך, והמקום שלי נשאר רק שלי.
כשהמקום שלי יהיה ברור, חזק טוב ויפה בעיני, כשאני אוהב אותו, אני לא אתרגש מקצת לכלוך ובלגן שהמבקר ישאיר, וגם אזהר לא ללכלך אצל אחרים. אז בינתיים, אני בודקת בתוכי מה נותר לחזק, מה אפשר להרחיב, מה מיותר שיכולה לזרוק, מה רצוי קצת לנקות. שיהיה לי מקום יפה, שאשמח לאורחים ומבקרים, שאזכור שזו עבודה יומיומית, שאבין שלאחרים יש את המקום שלהם והעבודה שלהם.
ויכול להיות, שבתהליך הזה גם אתפטר מהשנאה שלי לביקורת.
ברוכים הבאים.