בלימוד של תורת ימימה אנחנו מתוודעים אל שפתה המיוחדת, אל דרך הסתכלות חדשה על עצמנו, אל הקשבה בקשב אחר וגם אל בקשה נוספת, הבקשה לעשות מלאכה. היום בשיעור למדנו על המלאכה האישית - "רישום של הַבַנות"
"מלאכה" בשפתה של ימימה, היא רישום של הבנות אישיות. רישום האופן בו המילים של ימימה מבהירות לי חלקים בתוכי. זו מלאכת האריגה בין המשפטים אותם אני לומדת ובין מה שאני מבינה מתוכי. את מה שאבין אוכל להביא לידי ביטוי במלאכת יומי. המלאכה האישית, בלשונה של ימימה, היא הדרך שלי להתקרב אל החומר הנלמד ולהתקרב אל עצמי.
ימימה אומרת: "ברגע שידייק עם עצמו ידייק עם מלאכתו ומלאכתו תהיה שמחה. מלאכת התיקון." המלאכה דורשת דיוק. היא דורשת ממני להיות קשובה לעצמי, לרצון שלי לתיקון, לרצון שלי להתקרב באמת. האם הרצון קיים? האם הוא חסום? האם הוא בהפרזה? המלאכה דורשת ממני להקשיב ללב שלי. כמה הוא מסכים? כמה הוא נפתח? כמה הוא סגור? כמה הוא בדרישה? ומה קורה עם המחשבה? האם היא בונה? האם היא טובה? האם היא מחזקת אותי או שמא היא שיפוטית, מקטינה, מחלישה? לדוגמא: כשאני קוראת את המשפט: "אינך משחקת כדי להראות בפני אחרים". האם אני מכירה את המקום הזה בתוכי? האם אני מזהה אותו? האם אני רואה את המאמץ לשחק כמיותר לי? או את המשפט: "טובה לעצמה, נתינתה לעצמה, נתינתה לכולם. אין צורך להיאבק כדי לחיות" איפה הוא פוגש אותי? האם אני מזהה את המאבק בתוכי? האם אני יודעת לתת לעצמי מתוך הטוב שבי?
כאשר אני קוראת משפט של ימימה וכל חלקי מחוברים דרך הטוב שבהם, אני מוצאת למשפט הד בתוכי. אני יכולה לזהות בתוכי את המקומות המחזקים ואת המחלישים. אני מבינה את עצמי באמת, הבנה אישית ממקום הכרתי. ההבנה שמגיעה מביאה איתה שמחה. שמחת הגילוי, שמחת השחרור, שמחת המקום שמתגלה. הלימוד מאפשר לי לצפות, להקשיב, להבין ולכתוב. "כתיבה זו נתינה לעצמך" ימימה אומרת. דרך הכתיבה נעשית המלאכה. מלאכת הכתיבה, מלאכת החיבור. מלאכה הנעשית מתוך שמחה. מכאן אני נבנית ומתחזקת, מכאן אני משתחררת ומתקרבת מכאן אני יכולה לעשות כל מלאכה, כי כל עשייה שיש בה יצירתיות, שמחה ודיוק היא מלאכה. מלאכה הנבנית מדיוקים ההולכים ונאספים: מלאכת יומי, מלאכת כפיים, מלאכת ארוחת הצהרים, מלאכת קודש, מלאכת חול, המלאכה של היום שונה מהמלאכה של אתמול. כל יום, שבוע אחר שבוע, משיעור לשיעור. שיהיה יומנו מלאכתנו.