יש ימים כאלה. השמש זורחת, השמים כחולים, כולם (חמסה חמסה) בריאים, אין טרדות מיוחדות ובכל זאת אני לא מרוצה. לא מרוצה מהתשובה של בעלי, לא מרוצה מההתנהגות של בני, לא מרוצה מהתוכנית לסוף השבוע, לא מרוצה שאין תוכנית לסוף השבוע. לא מרוצה מהיחס של החברות שלי, מהיללות של החתול שלי, וגם מעצמי אני לא ממש מרוצה. אז אני אומרת, מעירה, מתלוננת ומקטרת וזה לא באמת עוזר. החיים נמשכים ואני ממשיכה. ממשיכה להיות לא מרוצה. הסיבה האמיתית לכך שאני לא מרוצה, הסיבה האמיתית לכאב שלי, לתסכול, לחוסר השקט, אינה תלויה במישהו אחר. הסיבה האמיתית היא: הדרישה שלי. הדרישה שלי שלא נענית. אני קמה בבוקר ויוצאת אל העולם בדרישה: תראו אותי תבינו אותי תאהבו אותי תסכימו איתי ותראו לי את זה. והעולם? כמנהגו נוהג. בא והולך, נותן ולוקח, נמצא ונפקד, מדבר ושותק. לעולם יש את ענייניו ולא תמיד אני בראש מעייניו. אני, לעומת זאת, לא רואה את ענייניו האחרים של העולם, אני רואה רק את מה שחשוב בעיני: רק אני והדרישה שלי. רואה מתוך מקום צר, מתוך זווית ראיה מוגבלת, רואה מתוך הפחד והחולשה, ראיה שמועדת לכישלון. ואז מגיעה האכזבה, הצער, הכעס והפגיעות. לא קרה מה שרציתי, לא שמעתי את מה שבקשתי, לא קיבלתי את מה שדרשתי. מאיפה באה הדרישה הזו? הדרישה באה מהילדה, מזמן עבר, מהרגל של פעם. רגילה לדרוש את האהבה אחרת היא לא מגיעה, או שרגילה שאי אפשר לסמוך עליה כי היא תיכף תעלם, רגילה שתמיד עושים מה שאני רוצה או שאף פעם לא עושים מה שאני רוצה, רגילה להיפגע, להתאכזב, להיעלב. רגילה להיות בסבל. עד שדי, נמאס. עד שאני מגלה שיש עוד דרך, שאני לא חייבת לסבול. עד שהגעתי ללימוד של ימימה. ואז למדתי על דרך ההפוך. למדתי להפוך את ההפוך: להפוך דרישה לרצון. להפוך דחיה להתקרבות. להפוך אחיזה לשחרור. להפוך פגיעות לאהבה. הכול נמצא, הכול קיים, הכול כאן. צריך רק להסכים לראות.
אני קמה בבוקר ויוצאת אל העולם, הפעם ברצון: לראות, להבין, לאהוב, להסכים ולהראות את זה. רוצה להסכים להיות מרוצה מעצמי. רוצה לאהוב את מה שאני עושה, את איך שאני נראית, את המקום שלי בעולם הזה. רוצה להתרכז בדברים החשובים, בדברים המשמחים, רוצה להיות חופשיה מתלות בעומס ובחסימות. כשאני לא באה מהדרישה הראיה שלי יותר רחבה, רואה מה כן מתאפשר, רואה מה כן נאמר, רואה מה כן קיבלתי. רואה טוב. סוף טוב. מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.