שוב אני ילדה קטנה שרוצה, שוב אני מאוכזבת שנעלבת, שוב אני מצפה, שוב מגלה שלא קרה. שוב הלב הכואב, שוב התסכול, הדמעות והצער. שוב אני מגלה שאני באה מהדרישה. שוב אני חלשה. כשאני באה מהדרישה אני שואבת את הכוח שלי ממקום מחליש מאד. אני נמצאת בעומס ומשם מסתכלת, משם פועלת ומשם מתאכזבת. כי הדרישה מגיעה מהחסר: דורשת שקט מבחוץ כשאצלי בראש הכול רועש, דורשת הקשבה מבחוץ כשאצלי הקשב חסום, דורשת מילה טובה מבחוץ כשאצלי הלב סגור. ולא מבינה שזה מיותר, זה לא יעזור. הרי השקט מבחוץ לא יצליח להשקיט אותי מבפנים, אחרים לא יוכלו להקשיב לי אם אני לא קשובה לעצמי, והמילה הטובה, אם תאמר, לא תמצא מקום בליבי הסגור. הדרישה באה מהחסר ולא יכולה למלא אותו, זה כמו לנסות למלא דלי מלא חורים. כל שהדרישה יכולה לעשות הוא לגרום לי להיות (שוב) לא מרוצה. תחושת חוסר הסיפוק, התסכול והאכזבה גורמים לי לרצות משהו אחר. זהו תפקידם. תפקיד העומס הוא להזכיר לי כמה יצאתי ממקומי, כמה התרחקתי מהטוב שבי. עכשיו מתעורר רצון אחר, רצון מהותי, רצון שמבקש להיטיב עם עצמי. רצון שמבין שהמאבק מתיש, שהדלי (אני) הולך ומתרוקן, הולך ומתרחק ממקור החיים. שחייבת להיות דרך אחרת, דרך מקדמת. מהי הדרך? ימימה עוזרת לי: "הבחירה בטוב מאפשרת לכן את מרחבו בנחת". לבחור בטוב. כמה פשוט. לבחור להיות טובה לעצמי ולא כנגדי. לבחור במה שמחזק אותי באמת ולא במה שנותן לי כוח נבוב, לבחור לעטות על עצמי את גלימת העוצמה ולא את חליפת המסכנוּת. כל שצריך הוא הכרה פעילה. להכיר את השקט שבי, להכיר את השמחה שבי, להכיר את התשוקה שבי, להכיר את הנתינה, האהבה, החוכמה, ההומור, הטוב על כל מרכיביו, להכיר כמה אני נפלאה. להכיר בהם, לבחור בהם, לפעול דרכם. ואז- אין דרישה, יש רצון. אין דריכות, יש נוכחות. אין מחשבה מתרוצצת, יש הבנה. אין ציפייה קצרת רוח, יש המתנה. אין סגירות, יש פתיחות. אין דחיה יש התקרבות. ופתאום אין אין. פתאום יש. יש שקט פנימי, גם אם מסביבי כולם מדברים ורועשים, יש קשב פנימי שעוזר לי לדייק את מעשיי, יש הכרת תודה לעצמי על כל הטוב שאני עושה. פתאום אני שומעת את עצמי אומרת: כל הכבוד לך, עשית ממש טוב. וצוחקת. "העומס האישי אינו חשוב בכלל. את חשובה, ההבנה שלך, היושר". מתוך יושר לב אני מוחלת לעצמי על הדרישה, ההפרזה, ההחסרה. על הילדה הקטנה ואומרת לעצמי: ברוכה השווה. טוב שחזרת, אישה האהובה.
top of page
bottom of page