לפני יומיים נפגעתי. כעסתי, נעלבתי, דחיתי, ברחתי. לא יכולתי להישאר במקום שעורר את הכאב. זה לקח יום עד שיישבתי את ההדורים עם מי שהיה שם, זה לקח עוד יום עד שיישבתי את ההדורים עם עצמי.
אחרי שהתקבלה התנצלות מבחוץ, יכולתי לעצור ולהקשיב לעצמי: מה קרה לך שם? מה עורר את הכאב? נשארתי עם השאלה ופתאום (בשיעור יוגה, בתנוחה הפוכה) הגיעה התשובה: נבהלתי.
נבהלתי, בהלה שמוכרת לי משנים, בהלה שאני לבד. אני לבד, כלומר: לא רואים אותי, לא מתייחסים אלי, לא אוהבים אותי, אני לא חשובה, לא נחשבת, לא נספרת. בהלה קיומית למקום האישי שלי, שנחווה כאיננו. בהלה שאני פתאום אינני.
כשהבנתי את זה, השתרר בתוכי שקט גדול. שקט ואיתו תשובה: את לא לבד.
את לא לבד גם כשמי שמולך נראה לא מעונין, גם כשמי שמסביבך לא פונה אליך, גם כשמי שפנית אליו לא עונה לך.
את לא לבד גם כשאין תשובה לשאלה, גם כשאין ידיעה ברורה, גם כשאין הבנה או הכלה מבחוץ.
את לא לבד.
את מחוברת תמיד לכוח שלך וגם לכוח עליון. את מחובקת תמיד ע"י האהבה שלך וגם ע"י אהבת החיים. את נושמת תמיד עם הריאות שלך את החמצן המרחיב שקיים סביבך. את מלאה, עטופה, קיימת, נוכחת.
את לא לבד.
זה נכון לכל רגע בחיים. לא רק כשיש משבר, כאב או פחד. זה נכון בבוקר כשאני פוקחת עיניים לעולם- אני לא לבד, כשאני יוצאת לעשייתי הטובה, אני לא לבד, כשאני אוכלת את ארוחתי, ונחה את מנוחתי. תמיד אני נמצאת עם הכוח שמקיים אותי בעולם הזה.
ימימה אביטל אמרה: "מי שמקבלת את עצמה באמת, כפי שהיא, לעולם מרגישה שייכת".
מקבלת את הפחד, את הבהלה, את המקומות שאני מרגישה שאני נשמטת. מקבלת אותם דרך אהבה בלתי מותנית, דרך סבלנות, דרך חיוך של שמחה וידיעה: את לא לבד. נושמת, שקטה, שמחה.