יצאתי מהפגישה וידעתי- לא הצלחתי, הם לא השתכנעו, היוזמה שלי לא תצליח. למחרת קיבלתי טלפון: אהבנו מאד את הרעיון, בואי נצא לדרך.
הבת שלי חזרה מהמבחן ואמרה: הלך לי ממש גרוע, בטח נכשלתי. אחרי שבוע חזר המבחן עם הציון 92.
כמה פעמים אנחנו משוכנעים שאנחנו יודעים את האמת? שהאמת ממש ברורה? הרי הייתי שם, הרי ראיתי, שמעתי, חוויתי!
ואז מסתבר שזו לא האמת, שהאמת שונה לגמרי.
השכל שלנו כ"כ מתעתע. הוא מבין מתוך מה שהוא יודע, הוא יודע מתוך מה שקרה ומה שקרה שייך לעבר, העכשיו הוא ממש שונה.
השכל שלנו כ"כ משכנע. הוא מסביר ומוכיח, הוא אומר: כן, אבל..., הוא מעורר את הספק והספק סוגר את הלב. ומזמין את האכזבה, והכאב, והקושי.
אז איפה האמת?
איך אדע מה האמת? איך אדע מה קורה באמת?
האמת היא במתרחש העכשווי. באמת יש פגישה, באמת יש מבחן, פה נגמרת האמת. עכשיו יש להמתין. יש להמתין ולראות מה מתרחש.
כשקשה לי ההמתנה אני מחפשת תשובה מהירה: זה בטח כך, זה וודאי אחרת. מה עוד יכול להיות? כשבעצם, הכול יכול להיות. ממש הכול.
אז האמת היא שאין באמת אמת חיצונית. ומה לגבי האמת הפנימית? האמת שלי? האם יש דבר כזה? האמת שלי משתנה כל הזמן. אם אני בוחרת להאמין למחשבה המחסירה אז האמת היא שאני מחסירה מעצמי. אם אני מחוברת לטוב שבי אז האמת היא שאני טובה לעצמי. אם אני תולה את השמחה, האושר וההצלחה שלי בתגובה, בציון, באישור של האחר, האמת היא שאני רחוקה מעצמי. אם אני מקבלת את המתרחש ומקשיבה למהות הלב, האמת היא שאני נותנת לעצמי.
האמת שלי מורכבת ממה אני באמת ומה אני בוחרת לעשות עם זה.
האמת המהותית היא שאני טובה, יכולה, קשובה, מבינה, מסכימה. ומה אני בוחרת לעשות עם זה? כשאני בוחרת להיות כזאת, טוב לי.
וכשאני דוחה את החלקים האלה בתוכי ומאמינה למחשבה המחסירה אז האמת היא שאני סובלת.
לכבוד פורים הממשמש ובא אני מוזמנת לעשות נהפוך הוא. להפוך את האמת לחובה. חובה עלייך לחשוב מחשבות טובות. חובה עלייך לשמוח בחייך, חובה עליך להתחזק מכוחך, חובה עלייך לזכור מה טוב לקיומך. חובה עלייך לא לדעת כלום. חובה עלייך לחיות רק את הרגע הזה ואז הבא ואז הבא.
חובה עלייך לאהוב את עצמך, כל יום קצת יותר וחובה עלייך להיות באמת באמת מי שאת. מקסימום, תצליחי.