אכזבה

חודש אלול הגיע ואיתו הגיעה אכזבה ועוד אכזבה ועוד ועוד. שמתי לב שכמעט כל יום אני מאוכזבת ממשהו. לפעמים זו היתה אכזבה קטנה: לא היה את היוגורט שאני אוהבת בסופר, לפעמים אכזבה בינונית: בעלי לא ענה לי כפי שרציתי, ולפעמים אכזבה שממש טלטלה אותי: גיליתי שחבר שיקֶר לי, קבוצת לימוד שתכננתי שתיפתח לא נפתחה, וגם המחשבה שיהיה סגר בחג מאד מאכזבת.

כך או כך גיליתי שהרגש שמלווה אותי באלול זה הוא אכזבה ומכיוון שאני יודעת שמה שמגיע בעוצמה מגיע כדי להתנקות, ניסיתי לבדוק מה עומד מאחורי האכזבה.

ציפיה? הרי אני כבר יודעת לא לצפות ובכל זאת..

רצון מופרז? מנסה לדייק את הרצון שלי ובכל זאת…

חוסר קבלת המתרחש? מבינה שהמתרחש הוא המציאות וכל השאר אשליה ובכל זאת…

כמה שניסיתי לצפות, לזהות, לתחם- האכזבה היתה שם, צובטת לי את הלב ולא מאפשרת לי את שמחת הקיום. אפילו כתבתי מכתב לילדה המאוכזבת, הקשבתי לכל הדברים שהיא אמרה לי: שהיא מרגישה לא משמעותית, לא נראית, שהשאר מתנשאים מעליה, לא מקשיבים למה שהיא רוצה, ששוב ושוב חוזרת תחושת הלבד מול האחרים שלא מבינים. הקשבתי לה והרגשתי שהאכזבה לא נפרדת, היא נשארת.

ואז הבנתי.

אני מאוכזבת שאני מתאכזבת.

האכזבה הכי עמוקה והכי אחוזה אצלי היא מעצמי. איך אני, שמלמדת שיעורי ימימה, שמכירה את כל הכלים ההכרתיים, שמתרגלת אותם מבוקר עד ערב, איך אני עדיין מצפה, איך אני עדיין דורשת, איך אני עדיין מתווכחת עם המציאות? וזהו, שכן. אני עדיין כל אלה ועוד. הציפיה, הדרישה, הוויכוח הוא בכלל שלי עם עצמי, שאהיה כבר אחרת. שבשנה הבאה כבר אהיה משוחררת מהמתאכזבת.

ההבנה הזאת החזירה לי את השקט והשמחה. אולי לא אהיה משוחררת מהאכזבה בשנה הקרובה, אבל אולי אוכל לקבל אותה קצת יותר. אוכל להיות איתה כדי שלא תרגיש כ"כ לבד, אוכל לשאת אותה מול החיים, מול כל מה שבא והולך.

אולי בשנה הבאה אני אהיה מאוכזבת במידה, מאוכזבת וממשיכה הלאה, מאוכזבת וחוזרת ליש הקיים.

בשנה הבאה- עוד אראה, עוד אראה כמה טוב יהיה.

בתמונות: לפני ההבנה ואחריה.