מזל טוב לעם ישראל, הנה התחדשנו בחג חדש, חג האהבה, חג שקיבלנו במתנה מאחותנו אמריקה. סיבה מספיק טובה לחזק את שוק הפרחים והשוקולדים המקומי, להזכיר לעצמנו שיש לנו אהבה ולכתוב עליה פוסט. יש לנו אהבה. האמנם? האמנם יש אהבה? במגילת האהבה שלנו, שיר השירים, מסופר על הקושי למצוא אותה: בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו, אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת--אֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. לא תמיד קל למצוא אותה, את האהבה. גם כשנמצאים בקשר זוגי, גם בקשר בין הורה לילדו, בין ילד להוריו, גם בין חברים. לפעמים האהבה חומקת, לפעמים לא מוצאים אותה. אז איפה היא, איפה האהבה? האהבה לא נמצאת בעיר, בשווקים וברחובות. לא כשהלב סגור. אהבה היא רגש שנמצא בתוכי, ואני צריכה להסכים לפתוח את הלב כדי להרגיש אותו. אני צריכה להסכים לאהוב. זה נשמע פשוט, אבל כמה הרבה יותר קל לכעוס, להתאכזב, להתמרמר, לראות מה לא... כמה יותר פשוט לקטר ולראות את החסר. כדי לאהוב צריך להשתדל. צריך לבחור, צריך לשנות את הרגלי חשיבה, ללמוד ראיה אחרת, לגלות הקשבה נקיה, לעבור לאזור חדש, אזור ההסכמה. כי האהבה תמיד נמצאת, זו אני שמתרחקת ממנה. כי אני חושבת שאני לא מספיק טובה, כי אני מצפה לאכזבה, כי אני רואה את החסר שבי, שבשני. האהבה תמיד נמצאת אבל היא חסומה, חסומה ע"י הדרישה שלי וע"י ההחסרה מעצמי. האהבה תמיד נמצאת ואני לומדת להתקרב אליה מחדש. לומדת לזהות את האור שלה, את החום שלה, את הטוב שלה. ימימה אומרת: "ברגע שאת מדייקת תדעי לשמוח ממה שיש לך". אז אני לומדת לדייק. לומדת לזהות את האהבה שבי. מתי היא עונה, מתי מרגישה שיש לה מקום? לומדת לתחם את הכעס והדרישה, לומדת לקבל את מה שקורה כטוב המתאפשר, לומדת לראות את עצמי כנושאת טוב. יש בי טוב, איך אפשר לא לאהוב? משם, מהטוב שאני נושאת, אני מסכימה לפתוח את הלב. כלפי עצמי, לאהוב את עצמי. את האישה שאני, את האם שאני, את הבת שאני, האחות, בת הזוג, החברה, המורה, האדם. ועכשיו כשהלב פתוח, אפשר לראות: היום יום שלישי, יום גשום, יום יפה, יום של אהבה.
top of page
bottom of page