"אני חייב לומר לך" הוא אמר "למרות שאת לא הטייפ קאסט שלי, את ממש מוצאת חן בעיני".
"אני לא הטייפ קאסט שלך?" היא חשבה "מה זה אומר? שאני לא ממש לטעמך? שאני לא מה שאתה אוהב? שאתה אולי מתפשר עלי?"
המילים שלו (שהתכוונו להחמיא לה) שקעו לה בלב, המחשבות המורידות העציבו אותה והרחיקו אותה ממנו. "מודל היופי" שלו הרס לה את הקרבה שנבנתה בינהם.
כל השנים, כל החיים, אנחנו רוצות שיחשבו שאנחנו יפות. תינוקות לא עסוקים בלהראות יפה כי המתיקות שלהם מפצה על כל פריחה, פליטה, שיער קופצני או פנים נפוחות מבכי. עם השנים המתיקות הזו עוברת ואנחנו לומדות שכדאי מאד להיות יפות, כי יפות זה הדבר הראשון שרואים, הדבר הראשון שזוכרים. ואח"כ מגיעה התקשורת, ההטייה התרבותית והמדיות החברתיות ושם נעשית הקטסטרופה האמיתית: תמונות משופצרות, משפיעניות רשת שדופות, ומסר ברור מאד: כדאי שתיראי טוב או שלא תיראי. עם המסר הזה אנחנו אמורות לחיות, יחד עם השנים שחולפות והתהליכים הביולוגיים שמשנים לנו את הגוף, יחד עם הפצעונים, הקמטים, ה"צמיגים", העור שמשנה צבע והשיער שמאבד צבע. תראי יפה, או שלא תיראי.
איך אפשר להיראות יפה כל הזמן?
מורתי הרוחנית לימדה שכולנו יפות מאד, מאחורי מחיצת העומס שלנו. היופי שלנו קיים תמיד, האם אנחנו רואות אותו? מאחורי השיפוטיות, ההשוואה, חוסר הבטחון וחוסר האהבה מסתתר יופי גדול. לפעמים נראה לנו שיותר קל לעשות עוד דיאטה, לנתח את הפנים או למרוח שלל תכשירים מאשר לנקות את חסימת העומס שלנו, אבל זו הדרך העקומה והלא מתגמלת. אם נפתח את הלב אל עצמנו, אם נוותר על הביקורת העצמית הקשה והעין המצומצמת, אם נקבל את עצמנו ממש כמו שאנחנו, בלי לחשוב שלהיות אחרת זה יותר טוב, אולי נזכה להשתחרר מהמסר המחסיר ומהמקום הלא בטוח. אולי אז המילים של האחר לא ירחיקו אותנו מהיופי הגדול שלנו. זו עבודה איטית ועמוקה אבל התגמול הוא לכל החיים.
"מי שמקבלת את עצמה באמת כפי שהיא, לעולם מרגישה שייכת".
