אני נוסעת לפגישה. יצאתי באיחור של כמה דקות, יתכן ואאחר אך יתכן ואגיע בדיוק בזמן. יש לי חצי שעה של נסיעה, איך אני נוהגת? לחוצה, עצבנית, עוברת ממסלול למסלול, עוברת את המהירות המותרת, כועסת על כל רמזור אדום. כועסת על הזמן, על הדרך, על הבוקר שלי שהתחיל ככה. אני מגיעה בזמן, כולי רוטטת וחסרת שקט. בשפה של ימימה- אני בעומס.
כל אחת יודעת מה זה להיות בעומס, גם מי שלא למדה ימימה. כל אחת יודעת מה זה להיות לחוצה, כעוסה, דואגת, מבואסת. לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי להיות בעומס, זה קורה באופן רגיל, ביום-יום, מול אנשים קרובים וגם מול מזדמנים. המציאות מזמנת לי עומס, יש כאלה שאומרים: "מָעָלה לי עומס".
אבל מה אם המציאות בכלל לא מעלה עומס, מה אם אנשים אחרים בכלל לא מעצבנים או מלחיצים או מכעיסים. מה אם העומס הוא פעולה לגמרי שלי, אך ורק שלי? פעולה מחשבתית שמשפיעה על כל ההוויה שלי?
עומס, או בשמו השני, חוסר דיוק, הוא לא משהו שקיים.
עומס הוא חוסר הקבלה שלי של מה שקיים. חוסר קבלת המתרחש.
זוכרים איך נסעתי לפגישה ואיך הגעתי אליה? אז הנה עוד אפשרות, הפעם עם קבלת המתרחש: אני נוסעת בשקט, מקשיבה למוסיקה, מהרהרת הרהורים. ממתינה ברמזורים בלי כעס, לא נלחמת בתנועה, לא נוזפת בעצמי. יודעת שאגיע, וחשוב שאגיע בשלום. אני מגיעה, אפילו בזמן, וגם נינוחה ושמחה.
כשאני בחוסר דיוק, כשאני פועלת מתוך הכעס, השתלטנות, הפגיעות, אני לא משנה את המציאות. אני משנה את עצמי. אני מחסירה מעצמי את כל מה שכן מתאפשר לי ברגע, אני מרחיקה את עצמי מהטוב הקיים. ימימה אביטל קוראת לזה: "חוסר רצון שהיא עושה לעצמה. בזבוז כוחות הנפש והזמן".
ימימה מלמדת אותי שמאבק הוא חוסר רצון. הרצון להגיע בזמן הוא חוסר רצון לקבל את עצמי כמאחרת, ומכאן חוסר רצון לקבל את הדרך, הרמזורים, הנהגים האחרים והשעון.
חוסר הרצון הזה הוא מיותר. הוא מייצר לעצמי מאבקים, מתיש, מחליש ומונע ממני פעולה טובה. מבזבז את כוחותיי ואת זמני.
ימימה מציעה לי במקום מאבק- מרחב קיום. לאפשר למה שקורה לקרות. לתת יותר מקום לכל מה שקורה, לכל מה שקורה בתוכי: למאחרת, ללא מושלמת, וגם למה שקורה בעולם: לעצירות לא מתוכננות, לשיבושים ולהפרעות.
אז העולם החיצוני לא מפעיל אותי כל כך ואני לא נלחמת כל הזמן, אז אני נחה. "נחה מסבלה, ממאבקיה, מרגישות יתר, מפגיעות יתר, היא נחה."
תודה לאי דיוק שהזכיר לי כמה אני סובלת כשאני כנגד עצמי.
תודה לדיוק שהזכיר לי שאפשר גם אחרת: קבלת המתרחש, קבלת עצמי, קבלה של שקט ומנוחה.