"גל רודף גל ונשבר גם אתה לפעמים... יום רודף יום ונגמר גם אתה לפעמים..."
את השיר הזה צרפתי לפוסט של יום הכיפורים, שיר על שבירה, סליחה והתגברות.
גם אני לפעמים נשברת. מה קורה כשנשברים? התחושה היא של הקרקע נשמטת מתחת לרגליים, שכל הביטחונות נעלמו, שכל מה שחשבתי כבר לא... מקום מפחיד מאד. בו כבר אין ידיעה של מה טוב ומה רע, מה נכון ומה טעות, מה מותר ומה אסור. המקום הזה, החדש, המבלבל, הוא מאד בודד. מכיל רק אותי והפחדים שלי. בתום יום הכיפורים אני מבינה שזה גם מקום מאד מאפשר. הדברים שנשמטים ממני הם האשליות, האחיזות, הסיפורים שסיפרתי לעצמי. איך אחיה בלעדיהם? עד היום הם שמרו עלי, תמכו בי (לפחות כך חשבתי). הם נעלמו והנה מגיע מקום חדש ובו נשאר רק הדיוק. רק מה שחשוב לקיומי באמת. מאיפה הכוח שלי באמת. מה אני יכולה באמת. מה נכון לי באמת. לא כי אמרו לי, לא כי התרגלתי, לא כי התמכרתי. באמת. ביום כיפור זה הייתי בבית כנסת. נפרדתי מהכמיהה לקפאין, נפרדתי מהצורך להיות זמינה, מהחשיבות בלהראות יפה, נפרדתי מההיאחזות בחיזוק חיצוני, נפרדתי מהצורך להבין הכול, לדעת הכול, להיות צודקת. מה יבוא במקומם? אני לא יודעת. אבל אני יודעת שהשארתי מקום לדיוקים חדשים, מקום למקומות טובים להתרחב ולמקומות שאני אוהבת להתחזק.
ויש עוד אחיזות, לא לדאוג. אני רואה אותן, מהם ניפטר בשנה הבאה...
"לפעמים הים שקט ואין גלים ומחר תזרח השמש מבעד לעננים ותרגיש יתר טוב, תרגיש תמים."