הנה הגיע הראשון באוגוסט, אמצע החופש הגדול, יום שלישי, אה כן, וגם תשעה באב. כשהייתי ילדה הייתי מבלה חלק גדול מחופשת הקיץ אצל סבתי שגרה בקיבוץ שלוחות, קיבוץ דתי. לכן ידעתי שיש יום אחד בחופש שצמים בו, כלומר המבוגרים צמים ואנחנו הילדים סובלים מרעב עד ארוחת צהרים וגם שאי אפשר ללכת לבריכה. כשכבר הפסקתי לבלות את הקיץ בקיבוץ שכחתי בכלל מקיומו של היום הזה.
הרבה מאד שנים ט' באב היה "היום של הדתיים", אבל זה השתנה. בשנים האחרונות יש הרבה יותר מודעות בחברה הישראלית ליום הזה. צמדי המילים "שנאת חינם" ו"אהבת חינם" נאמרים בכל טקסט כתוב או דבור, מתקשרים לכל תופעה בחברה על מנת לתאר את הניכור והפיצול שיש בחברה שלנו ואת השאיפה לחיבור. אבל מעבר לשימוש השוחק והעקר של הביטויים האלה לא באמת נראה שינוי משמעותי בחברה לכיוון של התקרבות והבנה.
בתשעה באב אנו אבלים על חורבן בית המקדש, ירושלים, עם ישראל. חורבן שקרה לפני אלפי שנים ומאז ממשיך וקורה. מאז ממשיכות ההתפלגויות, ממשיך הבידול, ממשיכה השנאה ואפילו מגיעה לפעמים למלחמת אחים. איכשהו בכל שנה נראה שהמצב הולך ומחמיר. כמו גלי החום התוקפים אותנו, בכל שנה נראה שכזה עוד לא היה לנו.
ואולי ככה זה. אולי דחיית מי שאינו נוהג כמונו טבועה בנו, אולי הכעס על השונה מאיתנו הוא חלק בלתי נפרד מההתנהגות שלנו. אולי אי אפשר בלי לכעוס ולשנוא ולדחות ולהוקיע?
אני מסתכלת על עצמי, אני שמלמדת כל השנה התקרבות וקשב והבנה וחיבור לטוב. אני מסתכלת על עצמי כשאני יושבת במסעדה ומישהו מעשן בסביבתי. איך מיד עולה בי הכעס והרוגז, איך תוך רגע משתלטת המחשבה הדוחה: איזה חסר התחשבות, למה אני צריכה לסבול בגללו, לא מספיק שהוא מרעיל את עצמו אז גם אותי? ואם הוא הורה אז בכלל... מיד עולות השיפוטיות והביקורתיות והדחיה וההתרחקות.
איפה כל המילים היפות וכל הכוונות וכל הסיסמאות? עלו בעשן של סיגריה אחת.
אז על מה אנו מתאבלים שוב ושוב כל שנה? על מה שאין בכוחי לתקן? על חלק בלתי נפרד מהאדם שאני? על כך שיצר האדם רע מנעוריו? על כל אלה אני יכולה רק להצטער.
להצטער, אולי זה הכיוון. להצטער על השיפוטיות והביקורתיות, להצטער על הקושי שלי התקרב למי שנוהג אחרת ממני, להצטער על הקושי להקשיב למי שמדבר אחרת ממני, להצטער על הקיבעונות והדעות הקדומות.
להצטער ולהתחיל לסלוח.
כי בתשעה באב נהרס הבית והתחילה הדרך הארוכה לגלות ואחריה לגאולה.
כי החל מהיום מתחילה הדרך לחודש אלול, חודש הסליחות.
אז אולי תשעה באב הוא נקודת ציון ממנה אני יכולה להתחיל את הדרך אל הסליחה. להתחיל להכיר את המקומות בהם אני מחרבת את השקט שלי, לצפות על המעשים שלי שסוגרים את ליבי, על המחשבות שמפרות אותי. אולי ביום הזה אני יכולה להתחיל את תהליך הגאולה. אולי ביום הזה אני יכולה להסתכל באומץ על הדרכים ההרסניות שאני בוחרת לפעמים, על המילים הקשות, על העין הצרה, ולהבין שהן לא מובילות שום מקום.
אולי תשעה באב הוא היום בו אתחיל לבנות שוב את הבית שלי, בית שיכול להכיל את הנוקשות וההתנגדות אך מקיף אותם באור, בשמחה, באהבה.
שנזכה למצוא את הדרך לגאולה, אישית וחברתית.