הנה הגיע הזמן הזה: אחרי החג. כל דבר שלא רצינו לעשות עד עכשיו דחינו לאחרי החג, כל פגישה וכל מטלה. אחרי החג, זה עוד מלא זמן. ובינתיים היה חג נהדר וחופש ארוך, ואביב מתפרץ וכל כך הרבה טוב. והנה חזרנו לשגרה. זה רק אצלי או שבאמת המעבר הזה לשגרה המתובלת ביום השואה הוא ממש קשה? זה רק אני שמתמלאת בעצב על סיומו של החופש שאפשר שקט, התמלאות, שמחה, קירבה, או שגם אתם פוגשים אותו?
איך עושים את המעבר?
השבוע של פסח היה השבוע הראשון בספירת העומר, שבוע של ספירת חסד. שבוע של קבלה, של שפע, של יש בלתי מותנה, טוב בלתי נגמר.
השבוע השני שהתחיל היום הוא שבוע של ספירת גבורה. שבוע של מידתיות, של גבולות, של דין. גבורה היא הספירה ההפוכה- המשלימה, אולי לכן המעבר כה חד, אולי לכן הטלטלה לא פשוטה.
לעבור מטוב בלתי מוגבל לזמן של הגבלה זה לא פשוט.
לעבור מתחושת חופש עצום לזמן של עבודה זה לא קל.
לעבור מזמן של חג לימי זיכרון זה ממש קשה.
אז איך עושים את המעבר? בעדינות, בהדרגתיות. אוחזים גם בחסד וגם בגבורה, רואים את הטוב הבלתי מוגבל וגם את תפקידי בטוב הזה, העבודה שלי, שגם היא תורמת לטוב העולמי.
מחזיקים את חדוות החופש ונהנים מעשיה לשמה, עשיה מתוחמת המביאה תוצאות, המחזקת ובונה. נפרדים באהבה מהחג כדי להצליח לזכור ולהיות בימים הקשים מחוברים לשורשים, לאירועים שיצרו את המציאות שלנו.
כדי לעזור לעצמי לעבור את התקופה הזו אני מאמצת כבר כמה שנים את יוזמת בית מדרש עין פרת: עשרת ימי תודה.
בעשרה ימים הבאים (החל מיום ג' ועד ליום העצמאות) אכתוב את התודה שלי. תודה על המתרחש סביבי, תודה לאנשים מסוימים, תודה למתנות שקיבלתי, תודה למה שאני פוגשת בחיי בימים אלו.
אני מזמינה אתכם להצטרף. לקרוא את תודותי, לומר את תודותיכם, להכיר, להוקיר, לשתף. לעבור ביחד את הימים הקשים האלה, מחזקים ומחוזקים.
ובינתיים, שיהיו לנו ימי חג חול ושבת טובים ושקטים.