מי לא מכירה את העומס שלה? זה שקופץ פתאום, זה שתופס את הלב, זה שמוריד מסך שחור ושבגללו את שוכחת הכל?
זה יכול להיות כעס ישן, תחושת קנאה, הרגשת דחייה, פחד, לחץ, כל דבר שגורם להרגיש שאני לא. לא מספיק טובה, חשובה, מענינת, חזקה, יפה, יכולה.
אז אנחנו כבר מכירות אותו, את העומס שלנו, וכבר מבינות שהוא מגיע מזמן עבר, מהילדות ושהוא מחסיר מאיתנו ושהוא לא עוזר בחיים, ועדיין- לא מצליחות להשתחררר ממנו.
לא מצליחות להגיע למצב שהוא כבר לא יפריע יותר, לא ינהל ולא ישכנע. למה?
ימימה מלמדת אותי שהוא לא משתחרר כי אני לא משחררת, ואני לא משחררת כי אני עוד רוצה אותו.
במילים של ימימה: "הצופה נושאת צפיה לאכזבות כל הזמן כדי לכעוס על אשר אינו כפי שהיא צפתה מצפיה אשר מעומס".
אני מצפה לתחושת העומס הזאת, אני מחכה לה שתגיע, אני זקוקה לה כדי להרגיש שאני צודקת, שזה לא בסדר, שאני קורבן ומסכנה ולא יכולה, שזה לא מגיע לי היחס הזה. להרגיש שאני קיימת, דווקא בהחסרה.
זו תחושה מאד עוצמתית שמספקת לי מקום. מקום צר, מקום של אכזבה, אבל מקום בטוח ומוכר.
כל כך מוכר שאני כבר מגדירה את עצמי על פיו: אני זאת שלא מוערכת, אני זאת שלא מתייחסים אליה, אני זאת שלא יודעת. ואז אני מייצרת לעצמי פרשנויות למציאות מתוך ההגדרה הזאת, לכן המציאות כל כך מאכזבת, מתסכלת, מפחידה ומכעיסה.
אני סוגרת את הלב למה שיש ודורשת את מה שאין, ומתאכזבת שלא קיבלתי כי אין וסוגרת את הלב עוד יותר וכך חוזר חלילה.
אז מה יכול לשבור את המעגל הסוגר הזה? מה יכול לאפשר שינוי, תזוזה, תנועה, בתוך המרחב המצומצם הזה?
אפשר לנסות לקבל. לקבל שהדרישה והאכזבה הם חלק ממני. להבין שכרגע, אולי, אין לי יכולת לשחרר אותם אך זה לא עושה אותם אמת. זה חלק שהתרגלתי להגדיר את עצמי דרכו, ולפרש את העולם דרכו. אפשר לנסות לקבל שהחלק הזה הוא בתוכי, לצד חלקים אחרים.
אפשר, ליד הציפִּיה לָאין להתחיל לפתח צְפִיה ליש.
אין את החום שרציתי ממנו, אין את המילה הטובה שציפיתי ממנה ומה יש? יש שמחה של עשיה. יש הנאה מטוב שקורה, יש נתינה שממלאה, יש מי שכן רואה אותי ושמח בי.
אפשר לחזק את עצמי מתוך הטוב שבי ולחמול על המקומות שעדיין כואבים. אפשר להבטיח לעצמי שאני תמיד אהיה בשבילי ושאני באמת רואה את הטוב שבי, אפשר לראות את תוצאות הדיוקים שלי ולהתחזק מהם.
אפשר לחפש את המקום הטוב שבתוכי ולנוח, כי שם באמת נמצאת האמת.