Rolling in the Deep

הזמרת אדל שרה בלהיטה הגדול את השורות האלה: You had my heart in your hand And you played it to the beat


ליבי היה בידך, ושיחקת בו בקצב שלך

מכירה את זה, את ההפקדה היקרה הזאת. שמה את הלב שלי, הנשמה שלי, הגוף שלי בידיים של אחר, ואז מבינה שההפקדה לא טופלה כראוי, נמעכה. מה הפלא ששוקעים במעמקים...

האחר יכול להיות אהוב שעזב, חבר לא קשוב, הורה לא פנוי, בן זוג לא נוכח. לא חשוב מי. ההרגשה שהלב שלי היה בידיו של מישהו שהכזיב כואבת בכל הצורות.

אני חושבת על השיר של אדל. מנסה להבין איפה הטעות. אולי לא נכון להפקיד את הלב שלי בידיים של מישהו אחר? אולי עלי לשמור עליו טוב טוב בפנים, שמור ללא פגע? מצד שני, האם לא זו משמעותה של אהבת אמת? היכולת להפקיד את היקר לי ביותר אצל השני בלי לחשוש? ואולי השני לא אשם? אולי מה שמתפרש אצלי כמשחק הוא היכולת האמיתית שלו. כזה הוא. אולי לא בדקתי מספיק לפני שהפקדתי? אולי הפרזתי בציפיה?

ומה עושים עכשיו? אדל מתכננת נקמה Don’t underestimate the things that I will do חכה, חכה מה יקרה לך... תוקפנות מול תוקפנות.

אני מחפשת מוצא אחר. מוצא שישמור על הלב, הנשמה והגוף שלי אבל גם יאפשר לי להיפתח לאהבה ולשלוח אהבה. לא לחזור לבונקר ולארטילריה. בשביל למצוא מוצא אני פונה לימימה, וימימה מחזירה אותי לאחריות האישית למצבי: לא להיות כנגדי, להבין שהעומס, הכאב, והכעס חוסמים אותי, להבין שאני יכולה להשתחרר מהמקום הזה בעצמי. את מבינה, אני אומרת לאדל, להישאר בכעס ובנקמה זו רק אשליה של שחרור. השחרור האמיתי יגיע מתוך הכרת הטוב והכרת יכולתך. כאשר לבך יהיה חזק ומתוחם, נמצא בטוב ומלא באהבה (לעצמך קודם כל) גם אם תשימי אותו בידיו של האהוב הבא, הוא לא יוכל לפגוע בך. הוא יוכל ליהנות מליבך הטוב והאוהב, או להחליט שלא מתאים לו, אבל בסוף את תישארי עם הלב הזה, אז כדאי שלא יהיה מלא שנאה וכעס. ולעצמי אני אומרת, תחסכי מעצמך את הכעס והצער. הם רק יחלישו אותך. הרי לא באמת הפקדתי את עצמי אצל מישהו אחר. הוא היה שותף איתי, ועכשיו כבר לא. נשארתי עם עצמי, עם הלב שלי, עם הנשמה שלי, עם הגוף שלי. תפקידי וזכותי לדאוג להם: לנקות אותם מהמיותר, לחזק אותם, למלא אותם בטוב, בחוכמה ובשמחה. לאהוב אותם, לטפח אותם, לנהוג בהם כמתנת האלוהים.



0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול