אני צועדת במעלה ההר, הולכת בשביל, עוקפת סלעים, נאחזת בענפים, לא יודעת מה השעה, לא יודעת כמה עוד נשאר. כל מה שאני מרגישה זה את הלמות הלב שלי. כל מה שאני רואה זה את הצעד הבא שלי כל מה שאני שומעת זה את השקט של הטבע מסביבי. זה הכול. אני הולכת ונעצרת, מתקדמת ונחה. ממשיכה הלאה. לפעמים המבט קולט פטרייה מיוחדת, לפעמים זרעי פרחים נישאים ברוח, אבל רוב הזמן אני הולכת בקצב שלי, פתוחה לשקט ולמרחב. ופתאום מגיעה המחשבה: אין למי להשוות. אין אף אחד שהולך יותר מהר וצריך להשיג אותו אין אף אחד שהולך יותר לאט וצריך לחכות לו אין אף אחד שיותר בכושר, פחות בכושר, יותר חזק, פחות חזק, יותר יכול, פחות יכול. זה רק אני. ככה בדיוק.
ועם המחשבה מגיעה ההבנה: זה אף פעם לא קורה. תמיד יש למי להשוות. מימי בבי"ס היסודי לימדו אותי להשוות: גדול מ > קטן מ < תמיד ביחס ל.. תמיד יש טובים יותר, מהירים יותר, רוצים יותר, חזקים יותר. תמיד יש פחות מצליחים, פחות יפים, פחות יכולים. ויש גם = שווה. שווה ל. למשהו אחר.
כשאני צועדת בשביל, קשובה להלמות ליבי, מרימה עיניים ורואה מרחבים אין סופיים, אני יודעת שאני אורחת פה רק לרגע, אני מרגישה סוף סוף שווה. לא שווה ל... שווה. שווה להיות אדם בעולם הזה. שווה להיות ראויה לכל היופי הזה. שווה ללכת. שווה לנוח. שווה לדבר. שווה לשתוק. שווה. מלאה בכל ולא מלאה בכלום יכולה הכול ולא יכולה כלום יש לי הכול ואין לי כלום. שווה.
וטוב טוב טוב לי על הלב.