החיים סוכר, כך אומרים. סוכר, עם דגש על התחלת המילה ומתכוונים שהם טובים ומתוקים. יחד עם זאת החיים סוכר זה אומר חיים בדופק גבוה, ברצון לעוד ועוד, בחיפוש אחר המרגיע. חיים של התמכרות.
החיים סוכר וגם העומס שלי סוכר. כמו סוכר כך גם העומס שלי, אני מכורה לו, רגילה לו, הוא נותן את הטעם לחיי. הוא נותן את הדרמה, את ההתרגשות, את האכזבה. הוא מגביר את קצב הלב, מסעיר את הדם בעורקים, מרים אותי אל על ומוריד אותי בחבטה ארצה.
העומס כמו סוכר גורם לי להרגיש. חזק, קיצוני, חד משמעי.
ועכשיו באופנה להיגמל מסוכר. להיגמל כי הוא ממכר. להיגמל כי קשה לי בלעדיו, להיגמל כי באמת בסוף הוא יותר מזיק ממועיל. הסוכר. וגם העומס.
לפני כמה שנים גם אני הצטרפתי לתנועת הגמילה מסוכר. כמה שנים! ואני עדיין לא ממש גמולה. לפעמים יש רגעים בהם אני עוד מחפשת את המתוק וצריכה ממש לדבר עם עצמי ולשכנע שכדאי לחכות וזה תיכף יעבור. לפעמים זה מצליח, לפעמים לא.
תהליך הגמילה מהעומס ארוך אפילו יותר. את העומס אני לא צריכה לחפש, הוא נמצא ממש בתוכי. הוא מסתער וכובש ומשתלט מתי שהוא רק יכול. מול העומס שלי אני זקוקה לסבלנות רבה, לעבודת קבלה ולהבנה.
הבנתי שתהליך גמילה הוא תהליך שלא מסתיים אף פעם. החשק תמיד ישנו, הרצון להיכנע לסם הזה שגורם לי להרגיש חיה, תמיד קיים, גם אם המחיר יקר. ההתמודדות עם העומס, כמו ההשתוקקות לסוכר, שניהם מזמנים לי תרגול יומיומי של הפסוק מבראשית:
"הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ"
המילים שה' אומר לקָין לאחר שמנחתו לא התקבלה. "אִם-תֵּיטִיב" אם אעשה טוב- אוכל לשאת את מה שהחיים מזמנים לי: קושי, שמחה, דחיה, קבלה. כשאני בטוב אני יכולה לשאת, להתמודד עם מה שמגיע בלי להתפרק, בלי להתמוטט, בלי להאשים, בלי להרגיש קורבן.
"וְאִם לֹא תֵיטִיב"- ואם לא אהיה בטוב, העומס מחכה בפתח. העומס שמנהל אותי דרך התשוקות שלי, דרך החולשות שלי. העומס שמשגע אותי, שלא נותן לי מנוחה.
"וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ"- מי מושל במי? מי מנהל את מי? מקבלת שלפעמים הוא בי, מקבלת ומודה על יותר פעמים שאני בו.
קמה כל יום מחדש לעבודת הבורא, לעבודת הבריאה. קמה כל יום ומודה על האפשרות לבחור, ללמוד, להיגמל ממיותר, לגמול טוב. בונה עוד מידה, עוד מדרגה, עוד פסיעה אל המתיקות האמיתית- אל הטוב המתפשט בתוכי .