זה זמן של חופש, כולם בחופש. הילדות והילדים, הגננות, המורות והמורים, משרד החינוך ולאט לאט כל המשרדים מצטרפים. חופשה יזומה, חופשה צבורה, חופשה כפויה. חופש. כמה אפשרויות טמונות במילה הזו, כמה חלומות, כמה תקוות, כמה אשליות.. מה זה חופש? האם לנסוע למקום אחר זה חופש? ואם אסע, זה אומר שאהיה חופשייה? זה אומר שאהיה רגועה? זה אומר שאהיה בטוב? האם לא ללכת לעבודה ולהישאר בבית (עם הילדים..) זה חופש? האם להתארח אצל אחרים זה חופש? האם לארח? מה זה חופש בשבילי? איך אני רוצה שיראה החופש שלי? ימימה מלמדת אותי שחופש זה חופש מעומס. חופש מדרישה, חופש מהרגשת חובה, חופש מנתינה לא מדויקת, חופש מאחיזה ברצון מופרז. חופש הוא לא תלוי מקום, זמן, כסף, חברה. חופש הכרתי הוא הסכמה. הסכמה להיות בעכשווי. עכשיו זה הכול. עכשיו זה כל היש שיש. עכשיו זה האפשרויות כולן. נוכחות בעכשווי משחררת מאחיזה בעבר, מחשבונות ישנים, מכעסים מתוך הרגל, משחררת מדרישה ומשיפוט, מביקורת ומחוסר שלמות. נוכחות בעכשווי מוציאה אותי לחופש מהצריך, מוכרח, חייב. מהדרישה המוגזמת, מההחסרה כלפי עצמי. נוכחות הכרתית וההסכמה להיות- היא החופש. והיא מתקיימת בכל מקום. במטבח בשעת הכנת הארוחה, משרד ביום עבודה, בשעות אחה"צ עם הילדים, בכביש בפקקים. הסכמה להיות כאן ועכשיו. הסכמה לקבל את מה שקורה, הסכמה לגלות את מה שטוב, זה החופש. החופש מהלא, מהמסובך, מהצר. החופש מהקשה, מהמיותר, מהאי אפשר. החופש מהעמדת הפנים, מהזיופים, מהמשחקים. בשביל החופש הזה לא צריך מטוס, לא צריך חוף קריבי, לא צריך אי טרופי. לא צריך לארוז ולהזמין ולשלם ולעמוד בתור. בשביל החופש הזה כל מה שצריך זה להסכים להיות אני. להקשיב לעצמי, לקבל אותי, לגלות בתוכי את השקט, את הרוגע, את העניין, את היופי. אני מוזמנת לקחת חופש אל עצמי, ולמצוא שיש בי ארץ טרופית יפה, והר מושלג, ועיר תוססת ונווה מדבר. אני מוזמנת להכיר את כולי ולדעת שהכול אפשרי: לצמוח ולגדול, לנוח ולעמול, לאהוב ולחמול, לשקוט וגם לפעול. אני רק צריכה להתקרב, להסתכל פנימה לאהוב ולהסכים להיות בחופש. בחופש פנימי להיות אני.
top of page
bottom of page