דחיה

לאחרונה אני נפגשת בתחושת הדחיה כמעט על בסיס יומיומי: בתי לא ענתה לי להודעה- חשה דחויה. לא מצאתי מקום ישיבה סביב השולחן- חשה דחויה, לא היתה מספיק היענות לפרסום שלי- דחויה, גיליתי שחברה חיתנה את בתה ולא סיפרה לי- דחויה, אף אחד לא שם לב שהסתפרתי- דחויה, ואפשר להמשיך כך עוד ועוד.

כשאני מרגישה דחויה אני מיד דוחה בחזרה: היא אנוכית, הם חסרי רגישות, הוא מעצבן, הן מרוכזות רק בעצמן. הדחיה הולכת וגדלה, הולכת ומרחיקה.

תחושת הדחיה היא תחושה המוכרת לי היטב, יותר מדי טוב. לפעמים נדמה לי שאני תמיד אמצא דרך להרגיש דחויה, כי זהו המקום הכי מוכר לי, אפילו מין אזור נוחות, גם אם לא הכי נוח.

יכולתי להישאר שם לנצח נצחים בתחושת: כמה האחרים לא בסדר וכמה אני בודדה במערכה, אלא שפגשתי את הטקסט של ימימה שסיפר לי: "ברגע שמתקיימת דחיה כלפי הסובב, למעשה זו דחיה עצמית שמתקיימת כלפי הדוחה, כי הדחיה רשומה במחשבה וגם בלב".

אאוץ'. כל הדחיה הזאת כלפי האחרים שהם לא בסדר, שהם מתנהגים אלי לא יפה, זו בעצם דחיה של חלקים בתוכי? ימימה מלמדת אותי שחווית הדחיה היא פנימית ולא חיצונית: אני מתבוננת על העולם מתוך תחושת דחיה ולכן הכל נחווה לי כדחיה.

הביקורת שלי היא לא כלפי אחרים אלא כלפי עצמי. הבת לא עונה להודעה? אני אמא לא מספיק משמעותית. אין לי מקום ישיבה- אין לי מקום בעולם, אין היענות לפרסום שלי- אני לא מעניינת, לא סיפרו לי את החדשות- אני לא חשובה, וככה זה ממשיך. לא בעיני אחרים אלא בעיני.

הביקורת שלי היא ביקורת עצמית, הכעס הוא כעס עצמי ישן וההתרחקות היא מהזכות לקיומי.

ההבנה הזאת מטלטלת וגם מהפכנית. האשמה וגם הפתרון לא נמצאים בחוץ, הכל שוב חוזר אלי ומזמן לי התבוננות, התקרבות ועבודה עצמית. זו הזדמנות בשבילי לזהות ולהסכים: להסכים שלפעמים קשה לי עם עצמי, שלפעמים אני לא בטוחה באמהות שלי, שאני לא תמיד יודעת מה המקום שלי. להסכים שאני זקוקה לפעמים למילה הטובה מבחוץ, להכרה ולהערכה.

לפעמים היא תגיע לפעמים לא, זה לא מה שישנה. מה שישנה זו הקבלה עצמית של הקושי שלי ומציאת היכולת שלי להיות טובה לעצמי,הפסקת המאבק בתוכי וההסכמה להיות מה שאני יכולה להיות.

"בָּרֶגַע שֶׁאָמַרְת כֵּן לְקִיּוּמְךְ הַמַּחְשָׁבָה תִּהְיֶה אַחֶרֶת.

תִּהְיִי שַׁיֶּכֶת לְעַצְמְךְ, אָז תִּהְיֶה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה". (ימימה אביטל)