דחיה זו הרגשה של לא רצויה. דחיה זו הרגשה של סטירה, דחיה זו התכווצות, קטנות, השפלה. דחיה זה לב סגור וכואב, זה דמעות בעיניים ותחושה של בדידות גדולה.
דחיה זה מקום. מקום ללא מקום. מקום שנמצא אצלי בלב. הוא מתעורר מפגישה עם מישהו אחר אבל הוא לגמרי המקום שלי. הסטירה שאני חשה היא מתוכי, ההשפלה היא פנימית, והדמעות- ברור, לגמרי בזכותי.
התחושה יכולה להתעורר מול בן זוגי (הוא אפילו לא שאל מה שלומי) מול אחד מילדיי (הוא אפילו לא אמר תודה) מול חברה (היא כבר לא התקשרה שבועות) מול משפחה מורחבת (למה הם אף פעם לא מזמינים) מול אנשים בעבודה (איך קיבלו החלטה בלי לשאול אותי) ועם כל גורם מזדמן שמזמן לי מפגש עם כאב הדחייה שבתוכי.
כשהדחיה מתעוררת היא מאד עוצמתית. באותו רגע הכל נראה "לא פייר": לא מגיע לי היחס הזה, לא מגיע לי הזלזול הזה.
רק שה"לא מגיע" מגיע מתוכי. מתוך הפחד, החולשה ותחושת
הלא -מספיק -טובה שלי.
כאב הדחיה הוא כל כך גדול שקשה לעצור אותו ולכן לרוב הוא מושלך החוצה, על הגורם המזמן או על מי שעובר בסביבה. מושלך דרך מילים כועסות, עצבניות, מרחיקות.
אבל אם אני מחכה רגע, בוכה רגע, מאפשרת לתחושה להיות במלוא עוצמתה בלי להוציא כתב אישום. אם אני נושמת רגע, שותקת רגע, הגל הולך ושוכך ואני נשארת רגע בהתבוננות. בלי למה, רק מה.
מה התעורר בתוכי, מה הפריע לי, מה הכאב הזה מבקש ממני?
אני מבינה שהכאב הזה מבקש ממני מקום. לתת לו מקום ולתת לעצמי מקום. להסכים שיש בתוכי כאב ושמה שמתגלה דרכו היא לא האמת, אלא רסיסי כאב.
אני מבינה שהאמת היא שהמקום שלי שמור ובטוח וקיים, כל עוד אני נותנת אותו לעצמי. המקום שלי לא תלוי ולא משתנה אם מזמינים אותי, אם מודים לי, אם מתקשרים אלי. הוא לא קטֵן ולא מצטמק אם מישהו לא השיב לי חיוך או הודעה במייל. המקום הטוב שלי חזק יותר מהמציאות המשתנה, אם רק אכיר אותו, אם רק אאפשר לעצמי להיות בו.
תחושת הדחיה שעולה בי מזמינה אותי לעשות את ההפוך ממנה- להתקרב. להתקרב למקום הכואב, להתקרב לפחד ולומר: הכל בסדר. מותר לכאוב, מותר לבכות ומותר לאפשר לזה לעבור. בסוף, אחרי הכל, התמונה מתבהרת והשקט חוזר.
"לב בפתיחותו, חוזר למהותו, משתחרר ממיצרו, חוזר לכוחו, לשמחתו" (ימימה אביטל)