נכון שכשהרצפה נקיה רואים עליה כל פרור? נכון שככל שיותר נקי כך הלכלוך יותר בולט? אני שמה לב שכך גם בנפש שלי. ככל שאני מפרידה ומתחמת, ככל שאני בונה ומשחררת, ככל שיש פחות מיותר בחיי, כך המיותר שעדיין קיים בולט וצורם לעין. פעם הייתי מתנהלת בלב סגור, בתחושת כעס, עלבון או דחיה, כדבר יומיומי. והיום, כשאני מרגישה את הלב נסגר- כולי נחמצת. כשאני מזהה מחשבה כביקורתית- טעם חמוץ עולה בגרוני. כשאני בתחושת דחייה- ברור לי שאני מחמיצה. מחמיצה פנים ומחמיצה הזדמנות לתיקון. אז מה לעשות כשאני מזהה לכלוך על הרצפה הנקיה? מה לעשות כשאני מזהה את החמץ שקיים עדיין בתוכי? לכעוס על עצמי שלא ניקיתי טוב? לכעוס על האחרים על שלכלכו? לעצור את מעשיי כדי לנקות? לקבל את הלכלוך/ החמץ כחלק מהמציאות? להמתין לפעם הבאה שאנקה? ואם אני אדע שיש משהו ברצפה שמייצר כל הזמן כתמים, לא חשוב כמה אטאטא ואשטוף, שיש איזושהי נזילה או סדק שמאפשרים ללכלוך להיכנס שוב ושוב באין מפריע? האם גם אז אכעס על עצמי או על הסביבה? האם גם אז אנסה שוב ושוב לקרצף ולמרק? האם אוכל לקבל את הכתם שמופיע מדי פעם? לחיות איתו לצד הניקיון?
כך בדיוק קורה בנפש שלי. אני מתחמת ובונה, מכירה ומבינה ועם כל זה יש עמוק בפנים פצע, יש כאב שלא לגמרי מתרפא. הוא מייצר את הפחד, את הכעס, את העלבון והתסכול. האנשים שמרגיזים אותי או מעליבים אותי, דרכם אני חווה את הפצע והכאב, אך הם אינם הגורמים לו. הם המזכירים לי מה הדבר מהעבר שעלי לפתור, מה החסר שעדיין קובע, מה המלאכה שלי. המלאכה שלי היא להבין שיש פצע ולא לכעוס על המיותר (הכתם) שהוא מייצר. המלאכה שלי היא לקבל את הפצע הזה והמיותר שמגיע אתו ולא להאשים את האחרים בכאב שלי. המלאכה שלי היא לעזור לפצע שלי להירפא. הריפוי הוא בידיי, בליבי, בנשמתי. לאט, בסבלנות ובעיקר באהבה. לראות אותו, להכיר אותו, לקבל אותו, לתת לו רכות, שקט, מגע אוהב, סליחה. וככה, בעדינות, בזהירות לא להחמיץ, אני מנצלת את הזדמנות להתקרבות, לריפוי אוהב, לשמחה גדולה. מועדים לשמחה